הבת.

[זהרי]

הבת.

לילה..צרחה של תינוק מפלחת את השקט ..`` מזל טוב`` אומר הרופא לאשה זה מכבר ראתה את הגורל הילדה נלקחת במהירות בעוד שהאישה מציצה בחצי עין בוחנת לגוף הרך שאך זה נולד `` שש מאות גרם תרשמי`` אומר הרופא וממשיך בעיסוקיו.. אני מביטה מסביב אורות הנאון מסנוורים..מרגישה את החלל הריק בגופי..הרגשה מוזרה משתלטת עליי מן דחייה שכזו ממה שהעתיד צופה לי.. אני עוצמת את עיניי רוצה לסגור את העפעפים לקום בעוד אלף שעות כאילו ולא היתי..כאילו ולא ילדתי מתעוררת בבוקר לקול תינוק שבוכה...מביטה במין מחזה רחוק על שכנתי.. תינוקה בידה...שדה בפיו..וכאילו שיונק את החיותו מתוכה..עיניו עצומות..שפתיו מוצצות ...מביטה היא לעברי ואמרת`` מה שלום היולדת שלנו..היכן הרכה?`` אני מביטה לעברה רואה כיצד שפתיה נעות וכאילו קולה לא נשמע ..רוצה לישון כעת חושבת לעצמי ...חשה איך גופי נרפה.. איך שדיי מלאות ונוטפות וכאילו אני במעטה אחר..רוצה להפשיל את גופי להוריד את המעטה שלי.... מנסה לקום..שריריי הבטן מכריעים אותי... אני צונחת על המיטה באפיסת כוחות..... צהרים..אני פוסעת לעבר הפגיה..מנסה לחשוב לקראת מה אני נכנסת...אני פונה לעבר האחות ולפני ששפתיי הגרון שלי יבש..מנסה לשאול `` בתך מצד שמאל ראשונה`` אומרת האחות.. קולות הצפצופים מקדמים אותי בברכה..מכשירים המחוברים לעשרות תינוקות קטנים הנמצאים בתוך ``קופסאות`` אני רועדת ומתקדמת.. גוף צנום וקטן שוכב לו..גוף של ילדה קטנה..חיורת..אני מנסה לראות תוי פנים אף..אבל גופי משותק.. מושיטה יד ..ידי קופאת..מביטה מהצד איך האחות מסתכלת..איני יכולה להמשיך אני אומרת..ומסתובבת כך צועדת אני בחזרה לחדרי..תחושה של כשלון ממלאת את כולי..הזוהי בתי אני שואלת? ושאלתי תלויה לה בחלל ללא מענה... לבד כעת..אלפי מחשבות מתרוצצות ..מנסה לדמיין כיצד הילדה בחכי..אך מיד הרגשה של דחיה משתלטת עליי... אינ רוצה בילדה אני משכנעת את עצמי..רוצה רק לקום ולברוח...ולנוח... ``הנקת לילה`` קולה של האחות קוטעת את המחשבות ...יודעת אני שקריאותיה לא כוונו לי... אני קמה בכל זאת וללא מחשבה בצעדים הססניים פוסעת שוב לעבר בתי..שם מובילות אותי רגליי כאילו שאומרות לי בואי אחריי.... נכנסת לחדר...מביטה עליה ..שוכבת לה שם מכווצת ....קטנטונת ככף ידי.. מלבישה את הכפפה על ידי..הידיים כאילו מעצמן חודרות ומרחב המוגן של הגוף הקטן ..אינקובטור ..הרגשה של חמימות עוטפת את אצבעותיי..אני נוגעת בגופה הקטנטן של ילדתי.. ולמרות הכפפה מרגישה את חומה..מנסה ללטף...היא ישנה...דומה היא כמו לבובה ששחקתי כשהיתי ילדה..אף קטנטן כזו היא בובתי..ילדתי שלי ? לפתע יד מלטפת את עורפי..ידה של האחות ..מלטפת ותומכת..כאילו שאני זו הקטנה בתוך ``הקופסא``...מסתובבת וצמאה אני למגע...לחום שניתן...הדמעות לפתע זולגות מעיניי..אני פונה לאחור ומחבקת את האחות.. בוכה בשקט.... ובכל שבור לוחשת לה בשבר...הזו בתי שאני אוהבת? מבוסס על סיפור אמיתי. זהרי.

 

[פרח-בר]

כרגע הרגש משתלט...

ואיני יכולה להיות עיניינית יותר... הזדהיתי עם כל המתואר בסיפור שמביע היטב את הרגשות האמביוולנטיים של הרצון לתינוק ואת הקושי לקבלו על כל הקשיים הכרוכים בזה. את ההתאקלמות שלנו לרך הנולד ורגש האימהות המתגבש מרגע לרגע ומתעצם ככל שההורות חודרת להכרתינו. תודה ששיתפת אותנו בתחושות כה אינטימיות ואנושיות.

 

[זהרי]

לך פרח..

תודה לך פרח.. תודה. רק רציתי להוסיף שידוע לי על האותיות החסרות.. זהרי.

 

[פרח-בר]

טוב ש...הערת תשומת ליבי לאותיות החס

 

[ילדה קטנה ותמימה]

ואוו,

זהרי- נפעמת שוב... אתה כותב, מדהים, בצורה רהוטה ומרגשת ביותר, מה גם שיש בך צד, שלא הכרתי, איך הצלחת להתחבר, ואיך זה תרם לכתוב בכללותו, והוספת את הפן שלך. יפה מעין כמותו. בבקשה תכתוב יותר ילדה

 

[זהרי]

העלת שמחה על פניי העלת אושר על שפתיי ואמשיך לפי בקשתך ורצונך... זהרי

 

[לעיתים גם ילדה]

מצטערת

לא יכולה עדין להתחבר לרגשות אימהיים זה לא אני כרגע.. אז קשה לי להגיב. אבל חוץ מזה, נהנתי מהקריאה. וזה שזה סיפור אמיתי קרע אותי.. אז אולי בכל זאת הצלחתי להתחבר לעיתים גם ילדה

 

[זהרי]

להתחבר.

כשאני כותב ולא משנה למי אני מתחבר באותו רגע עם הכותב או הכותבת ומנסה ל להתקרב עד כמה שאני יכול לרגע הוצאת היצירה.. כך גם כשאני כותב..מנסה לחוות את אותן רגשות של נשוא העלילה.. ומקוה שאני מצליח בכך.. אם כי עדיין אני מודע לכך שאני דיסלקתי ומחליף בין אותיות או מחסיר.. עם הקורא או הקוראת הסליחה. זהרי.