הבת 3 ואחרון..
אני עומדת במרפסת...מביטה על הדשה הירוק של הבית חולים..פתאום הכל נראה שקט ושלב ..וליבי כן..ליבי..גועש..אוחזת במעקה..רוצה לקפוץ..לסיים את חיי אין לי איש בעולם..אף אחד לא רוצה בי..הילדה שנוצרה מגופי..אינה כבר שלי מביטה לשמים...חוזרת להביט על האדמה...ידיי מרפות אט אט מהמעקה... כוחותיי רפים מלחיות...מביטה מבט אחרון..לעבר האדמה..עוצמת את עיניי ושומטת את גופי.. למשך כמה שניות מרגישה כמו ציפור..כמו היונה שראיתי כשהיתי קטנה ורציתי לעוף כמוה..יונה לבנה צחורה וזכה..אני פורשת את כנפיי עפה לי בעולם.. רואה את הכל סביבי ..מלמעלה...וואו איזו הרגשה חולפת לי במוחי.. `` בום`` פוקחת את עיניי..גופי כואב.. עוצמת שוב..היכן אני אני חושבת..הבזקים של זכרון חולפים לי בראש.. פוקחת את עיניי שוב...נזכרת. אני מביטה ורואה כפתור אדום מצד ימין ללא היסוס אני לוחצת עליו מגיעה אחות מחייכת ...`` מה שלומך?`` היא שואלת - אני עונה בסדר אבל.. `` אבל קבלת קצת מכה בראש ואת תתאוששי מכך`` היא עונה.. אני מרגישה את התחבושת שעוטפת לי את הראש....מחייכת לאחות.. ו..`` הילדה בסדר ..אפילו השמינה קצת..`` עונה היא עוד לפני ששאלתי. האחות ששמה מיכל גוללה לי את העובר עליי מרגע הקפיצה..לפני דבריה הוחזרתי למחלקה בחדר נפרד..וכעת אני ``יולדת מטופלת ומאובחנת`` אופפפפפ איך שאני שונאת את המושגים הרפואיים הללו...אבל אני בכל זאת אומרת לה תודה.. ובלחש שלא ישמעו אני לוחשת לה..`` אני בסדר האמיני לי.``.. `` את כאן כבר שבועים מתעוררת וישנה לסרוגין`` - כך היא ממשיכה לספר.. בכי של תינוק קוטע את דברנו..וכאילו מזכיר לי היכן אני נמצאת.. האחות עוזבת את המקום..מתנצלת על העזיבה הפתאומית.. חלפו יומיים. אני מביטה על גופי בעת שהמים החמים זורמים עליי...בוחנת את עצמי שדיי כבר אינם נוטפים חלב..אם כי גדלו יחסית למה שהיתי.. בטני ירדה וכבר אינה מלאה..סימני הלידה עדיין ניכרים בה..כמו החתך הקטן במורד בטני שריד של הניתוח הקסרי שעברתי.. אני מתלבשת ויוצאת לכוון הפגיה..רק שניה היכן אני..אני שואלת אדון עם חלוק לבן שחולף לידי..`` סוף המחלקה ימינה מתחילה מחלקת יולדות`` כך הוא עונה.. אני צועדת לכוון המחלקה צעדים הססניים ולאט לאט בטוחים...הלב שלי פועם בהתרגשות..רגשות משתלטות עליי..אני דומעת..מוחה את הדמעות.. מתקרבת לעבר הפגיה..שניה לפני.. אני מזהא את האחות שלטפה אותי בערב ההוא לפני יובלות..היא אוחזת בידי מובילה אותי..לחדר ליד. שם שוכבת לה בלרינה קטנה..עטופה כאילו הינה היהלום הכי יקר בעולם `` זו הגדולה שלך היא..איך קראת לה?``.. אני נאלמת דום..הבכי חונק אותי..מנסה אבל לא יכולה..ובמקום אני מושיטה את זרועותיי..ושניה לפני..אני מביטה אל האחות..אפשר? עיני שואלות במקופ פי החנוק..`` כן היום אפשר וגם רצוי `` מחייכת היא בחום.. אני אוחזת בה..כבר אינה קטנה כמו שראיתיה..לרגע רואה חיוך בפניה הקטנים `` היא דומה לך`` האחות אומרת ומחייכת..כן אני רואה.. ובן רגע אני אומרת..ויש לה שם כבר..קוראים לה..סתיו.. `` סתוי..סתוי מי זו? תחייכי לאמא..`` האחות פונה אליה.. `` טוב אשאיר אתכן לבד`` היא ממשיכה.. כמה דקות או שעות חלפו איני יודעת...גופה החמים והמריח היה בידיי חיבקתי אותה..ראשה קרוב לפי.. אוהבת אותך ילדה קטנה...אוהבת אותך בלרינה שלי... כוחותיי חזרו אליי בן רגע...אלפי פרקים של חיי חלפו בראשי.. אך כל זאת היו כלא היו כשהגוף הקטנטן היה צמוד לחזי.. אוהבת אותך...אוהבת..אני מביטה לצד ורואה איך צוות גדול של רופאים ואחיות מביט עלנו מהצד..דמעות בענהם.. אני מחייכת אלהם..מראה להם את סתו..ומבעד לזכוכית שפתיי נעות היא שלי... הילדה שלי.. זהרי.
אני עומדת במרפסת...מביטה על הדשה הירוק של הבית חולים..פתאום הכל נראה שקט ושלב ..וליבי כן..ליבי..גועש..אוחזת במעקה..רוצה לקפוץ..לסיים את חיי אין לי איש בעולם..אף אחד לא רוצה בי..הילדה שנוצרה מגופי..אינה כבר שלי מביטה לשמים...חוזרת להביט על האדמה...ידיי מרפות אט אט מהמעקה... כוחותיי רפים מלחיות...מביטה מבט אחרון..לעבר האדמה..עוצמת את עיניי ושומטת את גופי.. למשך כמה שניות מרגישה כמו ציפור..כמו היונה שראיתי כשהיתי קטנה ורציתי לעוף כמוה..יונה לבנה צחורה וזכה..אני פורשת את כנפיי עפה לי בעולם.. רואה את הכל סביבי ..מלמעלה...וואו איזו הרגשה חולפת לי במוחי.. `` בום`` פוקחת את עיניי..גופי כואב.. עוצמת שוב..היכן אני אני חושבת..הבזקים של זכרון חולפים לי בראש.. פוקחת את עיניי שוב...נזכרת. אני מביטה ורואה כפתור אדום מצד ימין ללא היסוס אני לוחצת עליו מגיעה אחות מחייכת ...`` מה שלומך?`` היא שואלת - אני עונה בסדר אבל.. `` אבל קבלת קצת מכה בראש ואת תתאוששי מכך`` היא עונה.. אני מרגישה את התחבושת שעוטפת לי את הראש....מחייכת לאחות.. ו..`` הילדה בסדר ..אפילו השמינה קצת..`` עונה היא עוד לפני ששאלתי. האחות ששמה מיכל גוללה לי את העובר עליי מרגע הקפיצה..לפני דבריה הוחזרתי למחלקה בחדר נפרד..וכעת אני ``יולדת מטופלת ומאובחנת`` אופפפפפ איך שאני שונאת את המושגים הרפואיים הללו...אבל אני בכל זאת אומרת לה תודה.. ובלחש שלא ישמעו אני לוחשת לה..`` אני בסדר האמיני לי.``.. `` את כאן כבר שבועים מתעוררת וישנה לסרוגין`` - כך היא ממשיכה לספר.. בכי של תינוק קוטע את דברנו..וכאילו מזכיר לי היכן אני נמצאת.. האחות עוזבת את המקום..מתנצלת על העזיבה הפתאומית.. חלפו יומיים. אני מביטה על גופי בעת שהמים החמים זורמים עליי...בוחנת את עצמי שדיי כבר אינם נוטפים חלב..אם כי גדלו יחסית למה שהיתי.. בטני ירדה וכבר אינה מלאה..סימני הלידה עדיין ניכרים בה..כמו החתך הקטן במורד בטני שריד של הניתוח הקסרי שעברתי.. אני מתלבשת ויוצאת לכוון הפגיה..רק שניה היכן אני..אני שואלת אדון עם חלוק לבן שחולף לידי..`` סוף המחלקה ימינה מתחילה מחלקת יולדות`` כך הוא עונה.. אני צועדת לכוון המחלקה צעדים הססניים ולאט לאט בטוחים...הלב שלי פועם בהתרגשות..רגשות משתלטות עליי..אני דומעת..מוחה את הדמעות.. מתקרבת לעבר הפגיה..שניה לפני.. אני מזהא את האחות שלטפה אותי בערב ההוא לפני יובלות..היא אוחזת בידי מובילה אותי..לחדר ליד. שם שוכבת לה בלרינה קטנה..עטופה כאילו הינה היהלום הכי יקר בעולם `` זו הגדולה שלך היא..איך קראת לה?``.. אני נאלמת דום..הבכי חונק אותי..מנסה אבל לא יכולה..ובמקום אני מושיטה את זרועותיי..ושניה לפני..אני מביטה אל האחות..אפשר? עיני שואלות במקופ פי החנוק..`` כן היום אפשר וגם רצוי `` מחייכת היא בחום.. אני אוחזת בה..כבר אינה קטנה כמו שראיתיה..לרגע רואה חיוך בפניה הקטנים `` היא דומה לך`` האחות אומרת ומחייכת..כן אני רואה.. ובן רגע אני אומרת..ויש לה שם כבר..קוראים לה..סתיו.. `` סתוי..סתוי מי זו? תחייכי לאמא..`` האחות פונה אליה.. `` טוב אשאיר אתכן לבד`` היא ממשיכה.. כמה דקות או שעות חלפו איני יודעת...גופה החמים והמריח היה בידיי חיבקתי אותה..ראשה קרוב לפי.. אוהבת אותך ילדה קטנה...אוהבת אותך בלרינה שלי... כוחותיי חזרו אליי בן רגע...אלפי פרקים של חיי חלפו בראשי.. אך כל זאת היו כלא היו כשהגוף הקטנטן היה צמוד לחזי.. אוהבת אותך...אוהבת..אני מביטה לצד ורואה איך צוות גדול של רופאים ואחיות מביט עלנו מהצד..דמעות בענהם.. אני מחייכת אלהם..מראה להם את סתו..ומבעד לזכוכית שפתיי נעות היא שלי... הילדה שלי.. זהרי.