הבת- 2
האחות דומעת ומחבקת....`` אל תבכי ילדה הכל יהיה בסדר...ומבטיחה אני לך..שעוד נחגוג בעוד חודשיים את המשקל שבטח יעלה ..בנתיים`` ... ממשיכה אני בחיבוקי..אוי כמה צריכה אני כעת את אימי לידי..להרגיש את חומה ..מתגעגעת.. חוזרת אני למיטתי.. עוד מספיקה לראות את שכנתי כשתינוקה בחיכה תמונה זו האחרונה חקוקה בעיניי בעוד שעפעפיי נסגרות מרוב עייפות.. בוקר.. היום הוריי מגיעים ..כך הרגשתי בעוד אני רוחצת את פניי משיירי הדמעות של הלילה הקודם..מה אלבש היום אני חושבת לעצמי..והמציאות קופחת על ראשי..הרי אני כאן עם החלוק הלבן והפרחים הורודים..כאילו שבגלל הצבעים ההרגשה תשתנה במקום הזה ...אני חושבת לעצמי..ואני ממשיכה..ולחשוב שלפני כמה חודשים היתי כמו דוגמנית הבית בחנות של קסטרו ..איך כל בגד עלה גופי כאילו ונתפר עבורי על ידי החייט המלכותי....ואיך חברותיי לעבודה נהיו משתאות למראה בגדיי ואיך שנהגתי לומר עד כמה אצלי ללא שום מכון כושר אני מדגמנת.. ``גפני שלי..`` חיוך גדול ורחב בפתח ...אבי הרחב גוף עומד כמו שאני זוכרת אותו עם גינס רחבים ..ומחייך אליי...אימי מאחוריו כך עומדת..חרושת קמטים .... עברה הרבה בחיים....כך עומדת היא וכל גופה לעברי ..אני מבחינה שדמעות בעיניה.. אני מנסה לפענח האם דמעות של אושר הינן ...אני מנסה לקום ..לא יכולה...המאמץ של אתמול מכריע אותי... אבי מחבק חיבוק אוהב וגדול..רוצה אני להשאר כך בזרועותיו..עד אין סוף..הוא המגן שלי ..תמיד אמרתי..גם כשבגן ..הרביצו לי הילדים נהגתי להזכיר את אבי..והופ נעלמו והינם כלא היו- המכים... כעת אימי מתקרבת לעברי..ידה אוחזת בידי..דומה שעוד שניה תתפרץ היא בבכי של דאגה...אני מחייכת לעברה...ויודעת אני שהיא כבר מבינה...לא שואלת דבר..רק מצביעה על השקיות שהביאה...`` תאכלי ילדה `` כך היא אומרת...מביאה לפי את המתכון שאני אוהבת...תאכלי... אבי עומד וכאילו כל המעמד אינו נוגע לו..שואל..`` אפשר ללכת לראות את הקטנה?``...ולאחר הסבר קצר...נשארת אני לבדי בעוד שהם בכוון מקום מנוחתה של הבת ..... אחרי עשר דקות עומדים הם בפתח...אבא נראה עצור ...עיניו זגוגיות...כאילו שרוצה לומר אבל אינו יכול..ואמא...מחבקת אותי ופניה כמו אומרות...תהיי חזקה בתי...היי חזקה...כל כך קטנה...כל כך קטנה..ממלמלת היא בבכי... ואני...מביטה כאילו מהצד על המעמד...וכאילו שאני מחזקת ואומרת...ראיתם את התמונות במסדרון עד כמה הם גדלים במהירות?...אך במקום זה אני אומרת..לכו לשלום אני אסתדר...כך נותרות מילותיי האחרונות....לאחר עזיבתם את המקום....לא לפני שהיתי צריכה להוכיח לאימי.....כמו לפני יובלות שאכן סיימתי את האוכל ובתאבון... ידעתי מה אימי רצתה לומר..איך הילדה תחזיק בכלל.... מעמד.. ..כזו קטנה....ידעתי שאימי לא רצתה להעכיר את האוירה אבל עיניה אמרו הכל... פתאום אני מביטה על הטלפון..מהססת..להתקשר...לא יודעת..שוב אוחזת מקישה את המספר...ועוצרת.. איך אספר לו..מה אומר לו..ואני מגחכת לעצמי..הרי איני יודעת בכלל עד כמה אני רוצה ..ואיך אני מסוגלת בכלל להתחבר לקטנה הזו שם בחדר....אז איך בכלל אספר למי שאפילו לא יודע מה עבר ומה עובר עליי כעת.... מביטה על שכנתי שם בחדר מוקפת במשפחתה..ווההוא שמחבקה בטח בעלה....מנסה לתהות על מה הם מדברים ומה הם חושבים. אופפפ..נמאסו עליי כבר החיים... תמיד שמעתי על מושגים רחוקים ...אני ישר מסיתה. את המחשבה.....אני רק עצובה רק עצובה....כך מנחמת את עצמי.. ונרדמת לי.... משהו העיר אותי..לא זוכרת מה...אני קמה ופוסעת לעבר בתי...רוצה לחבקה..לעטוף אותה באהבה...מגיעה לקטנה ומנסה לנגוע בה האחות מגיעה אליי ובקול שקט מסבירה לי שאיני יכולה לקחת אותה לחכי....שאיני יכולה להניקה... אני צורחת אבל זאת בתי ..תנו לי אותה....תנו לי.... עוד אחות מצטרפת..יחד הן מושיבות אותי...אני רוצה תילדה שלי...תפסיקו..כך אני זועקת...קולות שבר בגרוני... הן מנסות להסביר לי דברים אבל אני רחוקה מהם...רואה את הקטנה שכבר אינה שלי...כאילו היא שלהן.... לפני שאני שותקת עוד מילה יוצאת ממני..אבל אני רוצה..רוצה להיות כמו כל אחת..רוצה להרגיש את בשרי..את ילדתי...למה..למה..למה... אחות אחת נותנת לי כדור ומלווה אותי לעבר מיטתי...אני שוכבת ..רגועה כלפי חוץ מלאת רגש מבפנים..גועשת... עוד רגע והאחות נעלמת לדרכה... אני קמה לפתע..יוצאת לעבר המרפסת..... זהרי.
האחות דומעת ומחבקת....`` אל תבכי ילדה הכל יהיה בסדר...ומבטיחה אני לך..שעוד נחגוג בעוד חודשיים את המשקל שבטח יעלה ..בנתיים`` ... ממשיכה אני בחיבוקי..אוי כמה צריכה אני כעת את אימי לידי..להרגיש את חומה ..מתגעגעת.. חוזרת אני למיטתי.. עוד מספיקה לראות את שכנתי כשתינוקה בחיכה תמונה זו האחרונה חקוקה בעיניי בעוד שעפעפיי נסגרות מרוב עייפות.. בוקר.. היום הוריי מגיעים ..כך הרגשתי בעוד אני רוחצת את פניי משיירי הדמעות של הלילה הקודם..מה אלבש היום אני חושבת לעצמי..והמציאות קופחת על ראשי..הרי אני כאן עם החלוק הלבן והפרחים הורודים..כאילו שבגלל הצבעים ההרגשה תשתנה במקום הזה ...אני חושבת לעצמי..ואני ממשיכה..ולחשוב שלפני כמה חודשים היתי כמו דוגמנית הבית בחנות של קסטרו ..איך כל בגד עלה גופי כאילו ונתפר עבורי על ידי החייט המלכותי....ואיך חברותיי לעבודה נהיו משתאות למראה בגדיי ואיך שנהגתי לומר עד כמה אצלי ללא שום מכון כושר אני מדגמנת.. ``גפני שלי..`` חיוך גדול ורחב בפתח ...אבי הרחב גוף עומד כמו שאני זוכרת אותו עם גינס רחבים ..ומחייך אליי...אימי מאחוריו כך עומדת..חרושת קמטים .... עברה הרבה בחיים....כך עומדת היא וכל גופה לעברי ..אני מבחינה שדמעות בעיניה.. אני מנסה לפענח האם דמעות של אושר הינן ...אני מנסה לקום ..לא יכולה...המאמץ של אתמול מכריע אותי... אבי מחבק חיבוק אוהב וגדול..רוצה אני להשאר כך בזרועותיו..עד אין סוף..הוא המגן שלי ..תמיד אמרתי..גם כשבגן ..הרביצו לי הילדים נהגתי להזכיר את אבי..והופ נעלמו והינם כלא היו- המכים... כעת אימי מתקרבת לעברי..ידה אוחזת בידי..דומה שעוד שניה תתפרץ היא בבכי של דאגה...אני מחייכת לעברה...ויודעת אני שהיא כבר מבינה...לא שואלת דבר..רק מצביעה על השקיות שהביאה...`` תאכלי ילדה `` כך היא אומרת...מביאה לפי את המתכון שאני אוהבת...תאכלי... אבי עומד וכאילו כל המעמד אינו נוגע לו..שואל..`` אפשר ללכת לראות את הקטנה?``...ולאחר הסבר קצר...נשארת אני לבדי בעוד שהם בכוון מקום מנוחתה של הבת ..... אחרי עשר דקות עומדים הם בפתח...אבא נראה עצור ...עיניו זגוגיות...כאילו שרוצה לומר אבל אינו יכול..ואמא...מחבקת אותי ופניה כמו אומרות...תהיי חזקה בתי...היי חזקה...כל כך קטנה...כל כך קטנה..ממלמלת היא בבכי... ואני...מביטה כאילו מהצד על המעמד...וכאילו שאני מחזקת ואומרת...ראיתם את התמונות במסדרון עד כמה הם גדלים במהירות?...אך במקום זה אני אומרת..לכו לשלום אני אסתדר...כך נותרות מילותיי האחרונות....לאחר עזיבתם את המקום....לא לפני שהיתי צריכה להוכיח לאימי.....כמו לפני יובלות שאכן סיימתי את האוכל ובתאבון... ידעתי מה אימי רצתה לומר..איך הילדה תחזיק בכלל.... מעמד.. ..כזו קטנה....ידעתי שאימי לא רצתה להעכיר את האוירה אבל עיניה אמרו הכל... פתאום אני מביטה על הטלפון..מהססת..להתקשר...לא יודעת..שוב אוחזת מקישה את המספר...ועוצרת.. איך אספר לו..מה אומר לו..ואני מגחכת לעצמי..הרי איני יודעת בכלל עד כמה אני רוצה ..ואיך אני מסוגלת בכלל להתחבר לקטנה הזו שם בחדר....אז איך בכלל אספר למי שאפילו לא יודע מה עבר ומה עובר עליי כעת.... מביטה על שכנתי שם בחדר מוקפת במשפחתה..ווההוא שמחבקה בטח בעלה....מנסה לתהות על מה הם מדברים ומה הם חושבים. אופפפ..נמאסו עליי כבר החיים... תמיד שמעתי על מושגים רחוקים ...אני ישר מסיתה. את המחשבה.....אני רק עצובה רק עצובה....כך מנחמת את עצמי.. ונרדמת לי.... משהו העיר אותי..לא זוכרת מה...אני קמה ופוסעת לעבר בתי...רוצה לחבקה..לעטוף אותה באהבה...מגיעה לקטנה ומנסה לנגוע בה האחות מגיעה אליי ובקול שקט מסבירה לי שאיני יכולה לקחת אותה לחכי....שאיני יכולה להניקה... אני צורחת אבל זאת בתי ..תנו לי אותה....תנו לי.... עוד אחות מצטרפת..יחד הן מושיבות אותי...אני רוצה תילדה שלי...תפסיקו..כך אני זועקת...קולות שבר בגרוני... הן מנסות להסביר לי דברים אבל אני רחוקה מהם...רואה את הקטנה שכבר אינה שלי...כאילו היא שלהן.... לפני שאני שותקת עוד מילה יוצאת ממני..אבל אני רוצה..רוצה להיות כמו כל אחת..רוצה להרגיש את בשרי..את ילדתי...למה..למה..למה... אחות אחת נותנת לי כדור ומלווה אותי לעבר מיטתי...אני שוכבת ..רגועה כלפי חוץ מלאת רגש מבפנים..גועשת... עוד רגע והאחות נעלמת לדרכה... אני קמה לפתע..יוצאת לעבר המרפסת..... זהרי.
