"הבשורה הטובה:"
"-דגלי ישראל נחטפים מהחנויות" (ידיעות אחרונות של היום, עמוד 17, מאת יוסי יהושוע, ראובן וייס, גואל בנו ושושנה חן) . כמעט מוצלח כמו השוקו עם השפיץ של יטבתה מתפתח עכשיו טרנד חדש, מנופף. בחיי היום יום האישיים, בחיי המדינה, בחיי האינטרנט- כולם מניפים אותו, שני פסים כחולים, מגן דוד, אתם כבר מכירים. מנהלת של אחד מהשכנים שלנו, פורום, ממש פה בתפוז, החליטה לעזוב בגלל סיבה שקשורה בצורה כזו או אחרת ללאומנות הזו, על האוטו של ידיד שלי, שהקפיץ אותי חזרה הביתה היום, התנופפו משני הצדדים דגלונים קטנים של יום העצמאות וכמו שהכתבה מספרת: "נרשם גידול של 100% בקניית דגלים ביחס לשנה שעברה". בשיעורי אזרחות הסבירו לנו שהדגל הוא רק סמל, אולי לא רק, אבל סמל. לא נראה לי שיהיה מוגזם להניח שזה לא התיאור הלקוני ("226 ס"מ אורכו, 160 ס"מ רוחבו, 26 ס"מ רוחב הפס, הפס העליון במרחק 15 ס"מ מצלע האורך העליונה, מגן דוד עשוי ששה פסי תכלת 5.5 ס"מ רוחב האחד, המצטרפים לשני משולשים שווי צלעות שבסיסהם מקבילים לשני פסי התכלת שלאורך הדגל", יו"ר מועצת המדינה הזמנית, יוסף שפרינצק, אוקטובר 1948) שעושה לאנשים את הצורך להניף דגל, לצאת לקרב עבורו, להקריב חיים, בשבילו. אולי זה הפחד הבלתי נמנע שמחלחל לתוך כל אחד מאיתנו באינטנסיביות בלתי נסבלת לתוך החיים בלי הפסקה. אולי זה היישום של דו"ח שנהר בשיעורי מורשת לחטיבות הביניים שמנתב דור צעיר ללאומנות פוטנציאלית. אולי הנואשות, חוסר האונים, שמוביל אנשים להתפס לפאתוס היסטורי ולהאחז בסמלי מדינה כמפלט. ומשרד הביטחון פותח השנה במסורת חדשה, הנחת דגלים על קבריהם של כל הנופלים במערכות ישראל. אולי, אם היינו מניחים ללאומנות לשקוע מטה לא היינו צריכים להניח פרחים, ודגלים, מעל לקברים טריים. -יעל-
"-דגלי ישראל נחטפים מהחנויות" (ידיעות אחרונות של היום, עמוד 17, מאת יוסי יהושוע, ראובן וייס, גואל בנו ושושנה חן) . כמעט מוצלח כמו השוקו עם השפיץ של יטבתה מתפתח עכשיו טרנד חדש, מנופף. בחיי היום יום האישיים, בחיי המדינה, בחיי האינטרנט- כולם מניפים אותו, שני פסים כחולים, מגן דוד, אתם כבר מכירים. מנהלת של אחד מהשכנים שלנו, פורום, ממש פה בתפוז, החליטה לעזוב בגלל סיבה שקשורה בצורה כזו או אחרת ללאומנות הזו, על האוטו של ידיד שלי, שהקפיץ אותי חזרה הביתה היום, התנופפו משני הצדדים דגלונים קטנים של יום העצמאות וכמו שהכתבה מספרת: "נרשם גידול של 100% בקניית דגלים ביחס לשנה שעברה". בשיעורי אזרחות הסבירו לנו שהדגל הוא רק סמל, אולי לא רק, אבל סמל. לא נראה לי שיהיה מוגזם להניח שזה לא התיאור הלקוני ("226 ס"מ אורכו, 160 ס"מ רוחבו, 26 ס"מ רוחב הפס, הפס העליון במרחק 15 ס"מ מצלע האורך העליונה, מגן דוד עשוי ששה פסי תכלת 5.5 ס"מ רוחב האחד, המצטרפים לשני משולשים שווי צלעות שבסיסהם מקבילים לשני פסי התכלת שלאורך הדגל", יו"ר מועצת המדינה הזמנית, יוסף שפרינצק, אוקטובר 1948) שעושה לאנשים את הצורך להניף דגל, לצאת לקרב עבורו, להקריב חיים, בשבילו. אולי זה הפחד הבלתי נמנע שמחלחל לתוך כל אחד מאיתנו באינטנסיביות בלתי נסבלת לתוך החיים בלי הפסקה. אולי זה היישום של דו"ח שנהר בשיעורי מורשת לחטיבות הביניים שמנתב דור צעיר ללאומנות פוטנציאלית. אולי הנואשות, חוסר האונים, שמוביל אנשים להתפס לפאתוס היסטורי ולהאחז בסמלי מדינה כמפלט. ומשרד הביטחון פותח השנה במסורת חדשה, הנחת דגלים על קבריהם של כל הנופלים במערכות ישראל. אולי, אם היינו מניחים ללאומנות לשקוע מטה לא היינו צריכים להניח פרחים, ודגלים, מעל לקברים טריים. -יעל-
