הבנתי משהו היום...

[יואב אופק1]

פעם הייתי תולש את השערות,היום אני מחייך

היי mykal
אם הרעיונות שהעלתי נשמעו כתיאוריה,אז אני מתקן ,אז אני מחדד שכל מה שהעלתי ניתן לתרגם למציאות אם נתייחס לבסיס הרעיונות אז הם באו מתוך המציאות. שלי ,או של סביבתי המקצועית.
ברור שיחסים זה עניין מורכב וניהול דיאלוג הוא אתגר מתמשך לאורך חיים ונוגע למערכות היחסים שלנו עם כולם. יחד עם זה אנו עדים למה שקורה כשאנחנו נמנעים להשקיע בדיאלוג וביחסים. רבים,מתגרשים,מתפטרים/מפוטרים,מתרחקים מאהובינו וילדינו וכו... שווה? לא חושב.
אני מאלו שמאמינים שמה שאפקטיבי בניהול חיינו,לשמור ולהמשיך באותו דפוס. מה שלא אפקטיבי. להפסיק/לשנות/לזרוק.
אנשים רבים בורים שניתן להמשיך באותם דפוסי חשיבה,אותם דפוסי התנהגות ולהשיג את המטרה . ניסיתם כבר ולא עבד.... אז קדימה תפתחו את הראש ותעשו שינוי...

מעניין שבהתיחסות שלך דיברת על תגובות לא צפויות שפוגעות בנו....
אנחנו כולנו פגיעים ורגישים במידה מסויימת. יחד עם זאת אני מאמין שלכוח המחשבה והמודעות לשלוט ברגשות ועי כך גם בתגובות. לא מאמין ב"תגובות בלתי צפויות שלנו" כל תגובה שלנו היא בחירה שלנו!

לגבי הרעיון השני: לשים אתעצמי במקומה של חמתי. לי שה עזר מאוד לתרגל את זה במסגרת לימודי בעבר . תיגרלנו שעות של תרגילים המטמיעים את ההקשבה לאחר וחשיבה מתוך פרשנותו. זה כלי חזק וכיום אני משתמש בו הן בחיי המקצועיים והן האישיים.
ברגע שאני מנסה ולו במעט לשים את עצמי במקום האחר זה מאפשר לי שינוי תפיסתי,עחלשת האגו המתנגד ודיאלוג של WIN WIN ולא של מי צודק..

אני מאמין(אולי אני אופטימי חסר תקנה ) שכשאדם עושה שינוי כלפי האחר זה משפיע על האחר וסביבתו ועושה את שלו...
לא תמיד נקבל את מה שרצינו,אבל ככה זה בחיים,כדאי שנלמד לקבל את הסביבה כמו שהיא ונבין שלא נוכל לשנות אותם וכך נרגיש טוב עם מי שאנחנו כרגע.

mykal גם לי יש חמות שלפעמים מעצבנת! לוחשת על אוזני בנותי שלא יגלו לאבא שאכלו ממתקים ....מודל ל"עיגול פינות ושקרים לבנים", ועוד....
לומר לך שזה לא מעצבן?!! פעם הייתי תולש את השערות. היום אני מחייך .

 

[mykal]

אני אף פעם לא תלשתי שערות,

חבל יש לי שער ארוך ויפה, למרות גילי.

ניתן לתרגם למציאות--אם יש רצון ומודעות לשני הצדדים.

כחמות--אני נוטה לפתוח דיון על נושא קרוב, ולא ל'חטט' בפצע--כי אני מניחה שההגלדה קשה.
אחת מכלותי, מקסימה --מכל בחינה--אני אוהבת אותה מאוד מאוד.
אנחנו מסתדרות נפלא.--יש לה מעשה אחד --שאת בעלי מטריף--היא נכנסת הביתה
ולא אומרת שלום. מתארגנת ומגיעה לדבר, לספר.
ובעלי--כל פעם מגיב לענין, 'וכועס' עלי שאני שותקת. אני בהחלט מעדיפה להתעלם,
אז לא אמרה--לא חינכו אותה בבית הוריה--תפקידי לחנך? שלא תגיד. אפשר לחיות בלי.

אני לא מאמינה, שלפתוח בשיחה בנושא ארויח משהו.--

ככלה--כשנפגעתי במקום הכי כואב בחיים, ניתקתי וויתרתי--
אני בטוחה שחמותי--יש לה תירוצים והסברים--אותי זה לא מענין,
יש נזקים בלתי הפיכים.

לכן, אני רואה במה שכתבת רעיונות יותר תיאורטיים.
ואולי בחלקם משתמשת בלא הגדרות? אולי?

 

[שיר לי שני]

אמפטיה

היא כלי חשוב בחיים.
גם במקצוע שלי, וגם בחיים השוטפים.
יחד עם זאת, כמו שאומרת חברה טובה שלי:
יש לך מידה מוגבלת של אמפטיה, גדולה, ענקית, סופית.
תחשבי טוב על מי את מוציאה אותה

 

[מגיע לי3]

לא מסכימה

אני לא חושבת שאמפטיה היא סופית
אבל יש אנשים שהאמפטיה אליהם "צורכת" הרבה אנרגיה

 

[שיר לי שני]

לזו הכוונה - האנרגיה שאת יכולה להשקיע בזה

בלי שתפגעי במקום אחר היא סופית

ויש אנשים שזה מיותר להשקיע בהם את האנרגיה הזו,
כי זה לא יביא לשום תוצאה,
למעט עוד מאותו דבר שדרש ממך אנרגיה מלכתחילה.

 

[מגיע לי3]

כל דבר בעיתו

אני מאמינה שזה לא מיותר להשקיע את האנרגיה הזו.
לא צריך "להתאבד" על זה, צריך אורך נשימה.
בעיני, האנשים האלו שקשה לי להיות אמפטית אליהם (ולא בהכרח חפצים באמפטיה ממני) הם רק אינדיקציה לאיזו בעיה/תקיעות שלי .
זה גוזל אנרגיה, ולא תמיד האנרגיה הזאת פנויה, ולא תמיד בראש סדר העדיפויות לטפל בזה דוקא עכשיו.
אבל השאיפה שלי היא להמשיך לנסות ולמצוא את האמפטיה הזו כי זה רווח נקי שלי.

 

[שיר לי שני]

עד גבול מסויים, אנחנו מסכימות

כשאני מגיעה למסקנה, שבתקופת החיים הזו, ההתנגשות לא תיפטר,
ו/או שההתנגשות הספציפית הזו היא בסדר לי ולא בא לי לשחרר אותה,
אז אני מוותרת על האמפטיה.
יש בעיה אחת עם אמפטיה ושחרור של התקיעויות שלנו,
לפעמים, זה משאיר אותנו חשופים לניצול וחוסר התחשבות.
עכשיו, זה נכון שאדם שזכה להגיע לנירוונה לא ירגיש ניצול וחוסר התחשבות לעולם, כי שום דבר לא אישי לו, אבל אני לא שם. ולמען האמת, אני לא באמת חושבת שיש מישהו שהגיע לשם עד הסוף.