המוח האנושי
הוא מערכת הוליסטית ושלמה,אם כי,בפני עצמה,היא מורכבת מחלקים.כל עוד "האדם" לא יודע שהמוח הוא מערכת הוליסטית ושלמה וכל עוד חלק באדם סבור שהוא כל האדם ועל סמך כך הוא פועל,האדם מצוי בבורות. לבורות,יחד עם זאת,יש דרגות ושלבים.אנו יכולים להיות במצב של בורות,של שינה,אולם עדיין להבין כמה דברים ולדעת מה עלינו לעשות כדי להתקדם.(באופן יחסי למטרות שלנו).הבורות היא סוג של הרגל חזק מאוד שהשתרש.זה לא מספיק לדעת שיש לנו הרגל של בורות,יש גם לפעול בכיוון של שינוי ההרגל הזה,תוך הצבת מטרות ויעדים השומרים על האקולוגיה הפנימית בכל זמן נתון. איך זה קורה באופן כללי? משהו באדם מנהל את הדברים,שאמורים להיות "מנוהלים" מתוך עצמם ומתוך כך להניב את פירותיהם. כיוון "שהאדם"(אותו משהו,אותו חלק,נניח האישיות המזוייפת והאגו לצורך העניין) שואף להניב פירות,הוא מציב מטרות,אולם המטרות שלו אינן הוליסטיות,אינן חלק מהמכלול שבתוכו הן נוצרות והן מתעלמות במרבית המקרים מעצם העובדה,שהצד מציב המטרות,איננו מסוגל לראות את התמונה השלמה ולפעול כחלק ממנה.מכאן יוצא שרבות מהמטרות שלנו כבני אדם די דומות למטרות של סטאלין שהחליט למקם מחדש מליונים ביחס למטרותיו "הנשגבות".למיקומים מחדש הללו היו תוצאות קשות מאוד ועגומות.זה,בין היתר, הסבל.אין מה להתרגש.כך אנו פועלים באותו מצב המכונה "שינה".אני יכול לישון שינה כמעט מלאה(למעט הידיעה שאני יודע שאני יישן) ולדעת על הדברים הללו.זה שיש לי הרגל,לא אומר שאני לא יכול לחקור את אותו הרגל וללמוד את מהלכיו. ב- NLP למשל אומרים:אם אתה רוצה משהו,אתה לא מנסח את זה על דרך השלילה,אתה לא אומר ממה אתה רוצה לברוח,אתה אומר מה אתה רוצה להשיג ואיך אתה הולך להשיג זאת.בהתפתחות לא נמלטים מההזדהות באמצעות התייחסות שלילית,ביקורתית,שיפוטית אליה(שהרי,היא,סה"כ תופעה טבעית לחלוטין ומצב הרגלי נתון)אלא מציבים מטרות שמהלך השגתן מחייב שיכלול של משאבים טבעיים קיימים ורכישת משאבים אחרים שניתן להבנותם על המשאבים הקיימים!גם האגו לצורך העניין והאישיות הן משאבים שניתן להשתמש בהם ולהתאים אותם למטרה.אי ההזדהות היא התוצאה של זה.אבל אי הזדהות אינה יכולה להיות מטרה,היא תוצאה של השגת מטרה מוצלחת או אוסף של מטרות.גם זכירה עצמית(או הבנה שלימה כמו שאמרת) אינה יכולה להיות מטרת מיקוד,היא תוצאה של השגת הרבה מטרות קטנות לפני כן.גורדגייף,למשל,הנחה את תלמידיו לניסיונות של זכירה עצמית אך ורק כדי שיבינו עד כמה זה כמעט בלתי אפשרי להגיע לכך באופן "רצוני" כאשר נמצאים במצב התחלתי מסוים.זה מתרחש כתוצאה מעבודה מסוימת או כתוצאה מאירועים יוצאי דופן,או שניהם כאחד.מה זכירה עצמית תאפשר לאדם?לעשות בקנה מידה שהוא לא הכיר לפני כן,אבל לפני כן האדם מחוייב לעשיה הקטנה,שגם בה הוא לא כל כך מצטיין.
כל מטרה שאתה מציב ומשיג כחלק מאותו מכלול,אפילו תהיה חלקית,היא התפתחות והיא ללא ספק מבוססת על הבנה, קטנה ככל שתהיה.אוסף של הבנות קטנות(פרי עשייה הדרגתית קודמת) הן תמיד ארגון מחדש של המציאות הפנימית ועל כן גם ארגון מחדש של היכולת להבין ולראות באור חדש את מה שמכנים המציאות החיצונית.זה מאפשר אי הזדהות.אי הזדהות מאפשרת עשייה טובה יותר תוך שימוש בכל מרכיבי המציאות,"חיצוניים" "ופנימיים".משהו משתנה במוח שלך,בחלקים מסוימים בתוכו ואותו דבר משתנה לתמיד.שינויים(המוח בכל מקרה משתנה תמיד),כמו אלה שהדרך הרוחנית יוצרת באדם,המאפשרים פתיחה של חלונות מסוג אחר,אל מקומות מסוג אחר,שהאדם לעולם לא היה בהם לפני כן.לכן יש הבנות,שהן כמו קפיצת מדרגה, יש בהן מרכיב ספונטאני כמו שאתה אומר,זאת משום,שהפתח או השער המאפשר ידיעה חדשה והטמעה שלה במסגרת "האני" ההולך ומתפתח,המטמיע אותה אל תוכו,הוא פתח צר מאוד.ככל שהאדם מתפתח,הפתח הולך וגדל.ההבנה הופכת להיות משהו מוצק יותר,שאיתו אפשר באמת לעשות משהו ולא איזשהו חלון הזדמנויות קצר,מקרה של חסד שמתמסמס והאדם מתחיל לספר עליו בקולי קולות בפורומים,כאילו שזה מעניין מישהו,הכוכבים שהוא ראה..ספונטאניות אינה אומרת,שההבנה הזאת בהכרח מגיעה ללא מאמץ מתאים(נכון
. סינכרוניזציה שלמה ומכויילת בין כל החלקים במוח יוצרת בהכרח יכולת פעולה חדשה שלא הייתה לאדם לפני כן.האדם הופך להיות חלק מטבעו האמיתי,חלק שיודע שהוא חלק המשרת את המכלול ולא חלק הסבור שהוא שלם בפני עצמו.אם הייתה לך אי פעם דקה של שקט וודאי שמת לב שאין שם לא הדחקה ולא דיכוי פנימי של חלקים היוצר קונפליקטים.אין שם כל מניפולציה פנימית המשעבדת חלק אחד לרצונו של חלק אחר.חלק הסבור שהוא שלם בפני עצמו והמתעלם מכל החלקים האחרים או מחלק כזה או אחר בהם תוך שהוא נוטל על עצמו את תפקידהם ובכך מסרסם ומתעמר בהם,חלק שכזה אינו יכול לעשות כמעט כלום.כל הזמן יהיו לו במרתפיו,שימפנזות חסרות מנוח,שהוא אפילו לא יהיה מודע להם מרוב שקר והכחשה. זוהי,בעיני,הבנת עצמנו.וזה עניין פשוט מאוד,אין פה שום דבר מיסטי. מדיטציה(שם כללי להרבה מאוד דברים-עשייה-שניתן לבצע),לצורך העניין, היא בסך הכול עוד כלי המאפשר למקד את ההתבוננות של "האני" במה שנמצא מעבר לגבולותיו היחסיים באמצעות התבוננות במה שמהווה את הגבולות הללו והשערים המוכלים בתוכם.ככל שהאני מודע לכך שהוא חלק,ההבנה של האני לגבי היותו חלק הולכת ומתמצקת.ברגע שהאני מבין שהוא חלק ממכלול ולא נפרד ממנו(חלק מהמוח ההוליסטי)הוא גם יכול להבין ביתר קלות שגם המכלול הזה הוא חלק ממכלול אחר,גדול ממנו ולא נפרד ממנו.זה הופך להיות סוג אחר של הרגל!אולם יש לבנות באותו "אני" גם מנגנונים אחרים,המסוגלים להכיל את ההבנה הזאת,אחרת התוצאות עלולות להיות קשות מאוד או רגרסיביות.מדיטציה כפעילות התפתחותית,אינה תכלית הכול.זה תלוי בסוג האדם המתחיל בעבודתו הרוחנית.מה מצבו ההתחלתי,בעיקר הנפשי.מה מצב ההדחקות שלו,הקונפליקטים הפנימיים הבאים לידי ביטוי בצדדים שונים באישיות. אין כמעט התפתחות והבנה ללא דרך רוחנית(אולי יש יוצאים מן הכלל מסויימים שמצליחים להגיע למצב מסוים ולאחר מכן לשמר אותו ולייצב באמצעות תחזוקה) ולכן ברוב המקרים,אין גם התפתחות לבד,למרות שגם לבד אפשר לעשות כמה דברים די חשובים,הקשורים בעיקר בעבודה על בשלות,ברכישת כלים ובפיתוח הבנה וידע.(עד לגבול האפשרי)גם כדי להיות בדרך רוחנית כדי שהאדם יהיה בעל "אמצעים".דרך רוחנית איננה פיקניק,היא סוג של ניסוי שהאדם מסכים לעבור על עצמו ביחס למטרה חשובה לו בחיים ובמסגרתו הוא מפקיד את "נפשו" בידי אדם אחר הנמצא שם כמנחה,מכוון ומשקף. מי שלא ניסה מעולם להפקיד את נפשו בידי אדם אחר,לעולם לא יבין עד כמה זה לא פשוט רגשית.האגו והאישיות המזוייפת מתנגדים לכך בתוקף,תוך המצאה של תירוצים שונים והצדקות שונות למה לא ואיך אפשר להשיג את כל המיקוד האפשרי לבד ללא כל עזרה או סיוע,מועט ככל שיהיה. לסיכום
הארה היא בסך הכול מילה,טבענו האמיתי הוא עוד מילה ואלו לא בהכרח מסוג המילים הברורות שניתן לעשות איתן משהו,כאשר הן מנותקות מהקשר.ההקשר הוא המוח שיש לנו בקודקוד.לולא המוח הזה ,שום דבר לא היה אפשרי.נקודה.
אם אתה מתחיל מתיאור "המכונה" הזאת המכונה מוח,רכיביה ותהליכיה,אתה מסוג לעלות ברמות ההפשטה ולהבין קצת יותר,מאשר אם אתה מתחיל בתיאורים מיסטיים,חצי מיסטיים,או סתם מעורפלים.אז יש סיכוי שתלך לאיבוד.לא רק אתה,אלא גם מי ששומע אותך.
