הבנה פתאומית...

FireDragon

New member
הבנה פתאומית...

הייתי אתמול בפגישה עם הפסיכולוג שלי, אליו אני הולך כבר שנה וחצי- אולי יותר. לא זוכר כיצד התחילה השיחה, אבל בשלב מסוים הוא שאל אותי- "אם היית יכולה להגדיר את הרגש שלך כלפי ההורים שלך במילה אחת- מה היא תהיה?". לקח לי קצת זמן לענות- ואז הבנתי שהתשובה היחידה שאני מסוגל למצוא היא "כעס". אני אוהב את ההורים שלי, אבל קשה לי להגיד שאני קשור אליהם. אני לא חושב שאני אתגעגע אליהם אם וכאשר אעזוב את הבית. אני לא מתכוון לנתק איתם קשר- כי הם הוריי, אך אני לא מתכוון לפנות אליהם לעיצות, או להגיע לביתם כשאני זקוק לחיבוק. אני מעריך את ההורים שלי, כי שניהם אנשים אינטיליגנטיים ושניהם מסוגלים לעזור. אבל הרגש המרכזי בהתייחסות שלי כלפיהם הוא כעס. הסיפור המלא די פשוט- אני גיליתי על עצמי בגיל 11 וחצי בערך, עברתי תקופה דיכאונית (שברובה הייתי על סף התאבדות- ואף ניסיתי להתאבד שלוש פעמים) במשך שנה וחצי- ויצאתי ממנה בגיל 13, אז התחלתי ללכת לטיפול. יצאתי מאותה תקופה עם בעיות עם ההערכה העצמית שלי, בעיות אמון שאני עד היום מתמודד איתן, הרבה פאוד פחד, הרבה מאוד כעס, הרבה מאוד בדידות- והרבה מאוד פצעים פתוחים. לאחר שיצאתי מהארון בפניי הוריי- הם סיפרו לי שהם כבר ידעו. הם ידעו מאז שהייתי בן 12, אולי אפילו לפני. הם ראו אותי בתקופה הקשה שלי- ידעו מה הייתה הסיבה לה, ולא עשו דבר. אני לא יודע למה אני משתף אתכם, בפורום- אבל פשוט הייתי צריך להוריד את זה מלהב. תמיד ידעתי שיש בי הרבה מאוד כעס עצור- ואתמול נראה לי שהתחלתי להבין על מי ולמה. ההורים שלי ראו אותי סובל- ומדובר פה על סבל מאוד רציני- במשך שנה, אולי יותר- ולא עשו דבר כדי לנסות ולעזור. הם ידעו מהי הסיבה, הם ידעו מה הבעיה- והם לא עשו דבר. אימא שלי פסיכולוגית- שבעבר עבדה בעיקר עם ילדים. קשה לי לחשוב שהיא לא ידעה כיצד לגשת, או כיצד לפתוח את הנושא- או כיצד לעזור. אולי אני טועה בכעס, אולי הם פשוט היו מבולבלים או משהו (למרות שהם אמרו לי שהם קיבלו אותי ברגע בו הבינו מה קורה), אבל אני כן יודע שהם עשו טעות שכנראה עלתה לשלושתינו בקשר בריא בנינו. אני אוהב אותם, אבל לא סומך עליהם. מעריך אותם- אבל לא מספיק כדי לבקש את עיצתם. ואני כועס עליהם, מספיק כדי לחפש כבר עכשיו דרכים לצאת מהבית ברגע שאוכל. שוב- לא יודע מה בדיוק אני מנסה להגיד, או למה אני חולק את זה פה- אבל הייתי צריך לשתף. טל.
 

matanbu

New member
תראה

הכעס שלך לגיטימי ובסדר, אבל בעוד אתה התמודדת עם הקשיים של זה מבפנים, גם הם התחילו להתמודד עם זה.. שאלות שאפשר לשמוע בפורום הורים גאים אפילו - הילד שלי ככה וככה, הוא הומו? אני לא חושבת שהם לא עזרו בכוונה, או שזו היתה הומופוביה שמנעה מהם לעזור. לפעמים נורא קשה לנו להבין שגם ההורים שלנו לא יודעים מה לעשות, לא מבינים, לא מקבלים, עומדים חסרי אונים מול ילד שהם אוהבים ומתמלאים בשאלות. אני לא רואה את ההורים שלי מחפשים עזרה בנושא הזה, אז הם די לבד. היית קטן, בארון, לא ידעת מה אתה רוצה שהם יעשו, או גם אם ידעת - לא ביקשת את זה. עכשיו זה אחרת, אתה מודע ומבין ובמצב יותר טוב, אתה יכול לנסות ולדבר איתם, על אז, על עכשיו... אני בטוחה שאם תוציא קצת מהכעס הזה עליהם, ולא תשמור אותו בבטן, ותקבל את התגובה שלהם, גם אם לא הכי אידיאלית - זה כבר יגרום לך להרגיש יותר טוב... לא?
 
הבנה מאוחרת...

אני בת 41... הרבה קרה מהיום שבו באתי להוריי ואמרתי : "אמא, אבא, יש לי משו לספר לכם"... אבל- רק אחרי שנדמו הדי ה"פיצוץ", שככו ענני האבק ונרגעו רוחות הסערה
, קרה משו מדהים: הרשנו לעצמנו, הוריי ואני - לפרוק כעס זו על אלו... ואחרי זה, יכלה האהבה לשוב ולמלא את הלב.
 

babushka

New member
הבנה -בגיל בינה ../images/Emo163.gif

כעס כלפי ההורים .... טרם שמעתי על מישהו (או מישהי )- שלא כעסו על ההורים באיזה שהוא שלב בחיים. -ובמיוחד - בגיל ההתבגרות!!! האם חשבת על כך שאתה נמצא בגיל ה'טיפשעשרה' - עם כל סממני ההתבגרות שמסביב?? (ובנוסף לכל 'הסמטוחה' הנילוות לגיל הטעון הזה - אתה גם יודע על עצמך שאתה -הומוסקסואל?? ) עכשיו אתה יכול לאמר לעצמך : אהההה - איך לא חשבתי על זה?? אתה בעצם כבר לא יודע על מי 'לכעוס' . אתה כועס על 'כל העולם' - (ואל תחשוב שלא כך מרגישים המון בני נוער מכל מין ומכל צורה). אז הכי נוח לך לכעוס על ההורים שלך . (ודווקא ההורים שלך קיבלו אותך כפי שאתה !! תגיד - נכון?? ) אם אני אגיד לך שאני גם הייתי פעם 'נוער' - ולא שכחתי מעולם - שהיו לי מליון כעסים כלפי ההורים - פעם, לפני המון שנים - ועד היום אני לפעמים נזכרת בטינה כלשהי- כלפי 'הדור הגלותי ' שבהם ייחסתי את הורי - (כמובן שהיום כבר מזמן סלחתי להם - הם שניהם מזמן כבר אינם בין החיים. - ועדיין זה לא משנה - שכעסים ישנים נותרו , וצצים לפעמים מתחת לפני השטח. אני לא חושבת - שכדאי 'לכעוס' לעולם ועד - (זה בכלל לא בריא לבריאות
) שא ברכה- וקבל אתה את עצמך קודם כל- ולאחר מכן קבל ותבין יותר את הוריך - ובסוף - תתייחס גם 'לכל העולם' . (כאשר תנסה לחשוב על הוריך 'ולישפוט' אותם - תזכור - שאתה כבר כילד צעיר מאוד גרמת להם המון דאגות , המון פחדים (ניסית להתאבד??) - גרמת להם למצב שהם כבר 'לא יודעים כיצד להתייחס אליך ולהתנהג איתך במשנה זהירות - שמא יגרמו לך כאילו 'לחזור על שטויות' - ואתה מצפה מהם - "שיעזרו לך" . - האם אמרת להם -איך לעזור לך?? האם ביקשת עזרה?? (עובדה שאתה מקבל 'טיפול פסיכולוגי')- אנא - במטוטא ממך- הקטן את 'מנת הכעסים שלך ' - ובמקום זאת - חייה את חייך , ואני מבטיחה לך שכשאתה תתבגר - תבין , שחלך מהרגשות שלך- הם בסך הכל - כתוצר- 'לגיל ההתבגרות ' שבו אתה נמצא. שלך בבושקה נחמה
 

dotandvir

New member
קבלה עצמית

רציתי לשתף אותך מעט בהתנסות שלי. בניגוד אלייך יצאתי בגיל מאוד מאוחר מהארון, להפתעתי טענו ההורים שלי שהם ידען כל הזמן. איך ייתכן שהם לא רצו להקל עלי את הקבלה העצמית? אתה מדבר על נסיונות התאבדות, אני לא ניסיתי ממש אבל הייתי עסוק במחשבות אובדניות חלק לא קטן של חיי. ההורה האידיאלי אוהב את הילד אהבה חסרת תנאים. הילד מסוגל לקבל מענה בריא לכל צרכיו ולכן גדל כאדם שלם ומאוזן. כמה חבל שאין הורים אידיאלים בעולם - גם ההורים שלי לא זכו להורים שכאלה והם מביאים איתם את המתחים והבעיות הבלתי פתורות שלהם. ההגההכרה הבסיסית שלך תשתנה שתראה את ההורים שלך כבני אדם ולא בתפקיד חסר פפניות של מעניקי אהבה ותמיכה. יש להם חולשות ובעיות בצד האהבה שלהם אלייך. אני לא אומר שאין מקום לשיפור או שאתה אמור להתעניין בתהליך שהם עוברים כדי שיהיה לך יותר נוח איתם. מה שאמור לשנות לך זה מבחן התוצאה, כלומר איך הם מתנהגים אלייך. חלק מהדברים שאתה רוצה לקבל מההורים שלך תצטרך לקבל מעצמך וחלק מאנשים אחרים. אל תצפה לזה ששינוי בתפיסה שלך או בהתנהגות שלך יוביל את ההורים שלך לנחלה המובטחת, אבל אם תבצע את השינוי תווכח שאתה לא זקוק להם יותר ועברת עוד שלב בדרך הארוכה לעצמאות ואחריות על החיים שלך. בידידות, דותן
 
../images/Emo54.gif ../images/Emo24.gif

בוא אני אתחיל בכך שאשתף אותך בסיפור אישי: היה לי פעם חבר.זה היה בגיל בצפר יסודי ויותר מאוחר תיכון (אצלנו בשלב מאוחר רק התחלה חתיבת ביניים).בכל אופן לחבר שלי היתה אמא פסיכולוגית. הוא היה בובה של אדם - שקט, חמוד. כשהייתי בכיתה ט' הוא תלה את עצמו. מעבר לשוק האישי שלי, גם ההורים שלו לא הבינו מאיפה זה נחת עליהם. אמא שלו עם כל זה שהיא היתה פסיכולוגית לא ראתה שהבן שלה במצוקה, וזה קרע אותה לחתחיכות וראיתי את זה בשבעה. הבעיה של הורים שהם יכולים להיות מאוד עיוורים לגבי הילדים שלהם. הם לא מחפשים בעיות אולי כי הם חושבים שאצלהם לא יהיו דברים כאלה (לא רק בקשר לגייז, כל מיני). חוצמזה אתה חייב להבין שדור ההורים שלנו גדל על זה שהומואים זה מחלת נפש!!! הוציאו את זה מספר מחלות הנפש רק לפני שלושים שנה פלוס מינוס והם גדלו על העובדה שזאת סטייה ולכן הם בכלל לא רוצים לראות את זה אצל הילדים שלהם. אז נכון מצד אחד יש הצדקה לכעס שלך, מצד שני תנסה גם להבין (קצת) את הצד שלהם.
 

FireDragon

New member
אמ...

אני מסכים איתך שהורים- גם אנשי מקצוע בנושאים אלו- לא תמיד מזהים את המצוקות של הילדים שלהם, ואילו זה היה המקרה- לא היה לי כל לגיטימציה לכעוס. ההבדל הוא- שאימא שלי כן ראתה את המצוקה שלי, וכן ראתה את הסבל שלי- ובהתחשב בהכשרה שלה, כנראה גם ידעה איך לעזור- או לפחות ידעה למי לפנות-ולא עשתה אף אחד מהנ"ל. לגבי כעסים נורמליים בגיל ההתבגרות... ידוע לי שזה נחלת כלל- אך לא על זה מדובר. לא על כעס נורמטיבי ולא בהכרח מבוסס של בני נוער- אלא על התקפי זעם- שמהווים אגב, חלק מאוד גדול מהסיבה בגללה אני הולך לטיפול. לא סתם התקפים בהם אני צועק ומדבר שטויות- אלא התקפים מאוד חזקים (והייתי מפרט, אבל זה לא באמת נחוץ. קחי את המילה שלי בנושא- זה לא כעס רגיל של בני נוער). הטיפול אגב- היה רעיון שלי, יוזמה שלי- ובחירה שלי. לא של ההורים. הם רק מממנים. בקשר לתגובות עצמן (מלבד התיקונים הקטנים הללו)- תודה רבה לכל מי שהגיב, הייתי שמח להגיב- אבל אני חושב שאני צריך לחשוב על מה שנאמר עוד קצת לפני שאני אוכל לענות כמו שצריך. אני אחשוב, אשקול את הדברים, ואגיב
תודה לכולם, טל.
 
למעלה