FireDragon
New member
הבנה פתאומית...
הייתי אתמול בפגישה עם הפסיכולוג שלי, אליו אני הולך כבר שנה וחצי- אולי יותר. לא זוכר כיצד התחילה השיחה, אבל בשלב מסוים הוא שאל אותי- "אם היית יכולה להגדיר את הרגש שלך כלפי ההורים שלך במילה אחת- מה היא תהיה?". לקח לי קצת זמן לענות- ואז הבנתי שהתשובה היחידה שאני מסוגל למצוא היא "כעס". אני אוהב את ההורים שלי, אבל קשה לי להגיד שאני קשור אליהם. אני לא חושב שאני אתגעגע אליהם אם וכאשר אעזוב את הבית. אני לא מתכוון לנתק איתם קשר- כי הם הוריי, אך אני לא מתכוון לפנות אליהם לעיצות, או להגיע לביתם כשאני זקוק לחיבוק. אני מעריך את ההורים שלי, כי שניהם אנשים אינטיליגנטיים ושניהם מסוגלים לעזור. אבל הרגש המרכזי בהתייחסות שלי כלפיהם הוא כעס. הסיפור המלא די פשוט- אני גיליתי על עצמי בגיל 11 וחצי בערך, עברתי תקופה דיכאונית (שברובה הייתי על סף התאבדות- ואף ניסיתי להתאבד שלוש פעמים) במשך שנה וחצי- ויצאתי ממנה בגיל 13, אז התחלתי ללכת לטיפול. יצאתי מאותה תקופה עם בעיות עם ההערכה העצמית שלי, בעיות אמון שאני עד היום מתמודד איתן, הרבה פאוד פחד, הרבה מאוד כעס, הרבה מאוד בדידות- והרבה מאוד פצעים פתוחים. לאחר שיצאתי מהארון בפניי הוריי- הם סיפרו לי שהם כבר ידעו. הם ידעו מאז שהייתי בן 12, אולי אפילו לפני. הם ראו אותי בתקופה הקשה שלי- ידעו מה הייתה הסיבה לה, ולא עשו דבר. אני לא יודע למה אני משתף אתכם, בפורום- אבל פשוט הייתי צריך להוריד את זה מלהב. תמיד ידעתי שיש בי הרבה מאוד כעס עצור- ואתמול נראה לי שהתחלתי להבין על מי ולמה. ההורים שלי ראו אותי סובל- ומדובר פה על סבל מאוד רציני- במשך שנה, אולי יותר- ולא עשו דבר כדי לנסות ולעזור. הם ידעו מהי הסיבה, הם ידעו מה הבעיה- והם לא עשו דבר. אימא שלי פסיכולוגית- שבעבר עבדה בעיקר עם ילדים. קשה לי לחשוב שהיא לא ידעה כיצד לגשת, או כיצד לפתוח את הנושא- או כיצד לעזור. אולי אני טועה בכעס, אולי הם פשוט היו מבולבלים או משהו (למרות שהם אמרו לי שהם קיבלו אותי ברגע בו הבינו מה קורה), אבל אני כן יודע שהם עשו טעות שכנראה עלתה לשלושתינו בקשר בריא בנינו. אני אוהב אותם, אבל לא סומך עליהם. מעריך אותם- אבל לא מספיק כדי לבקש את עיצתם. ואני כועס עליהם, מספיק כדי לחפש כבר עכשיו דרכים לצאת מהבית ברגע שאוכל. שוב- לא יודע מה בדיוק אני מנסה להגיד, או למה אני חולק את זה פה- אבל הייתי צריך לשתף. טל.
הייתי אתמול בפגישה עם הפסיכולוג שלי, אליו אני הולך כבר שנה וחצי- אולי יותר. לא זוכר כיצד התחילה השיחה, אבל בשלב מסוים הוא שאל אותי- "אם היית יכולה להגדיר את הרגש שלך כלפי ההורים שלך במילה אחת- מה היא תהיה?". לקח לי קצת זמן לענות- ואז הבנתי שהתשובה היחידה שאני מסוגל למצוא היא "כעס". אני אוהב את ההורים שלי, אבל קשה לי להגיד שאני קשור אליהם. אני לא חושב שאני אתגעגע אליהם אם וכאשר אעזוב את הבית. אני לא מתכוון לנתק איתם קשר- כי הם הוריי, אך אני לא מתכוון לפנות אליהם לעיצות, או להגיע לביתם כשאני זקוק לחיבוק. אני מעריך את ההורים שלי, כי שניהם אנשים אינטיליגנטיים ושניהם מסוגלים לעזור. אבל הרגש המרכזי בהתייחסות שלי כלפיהם הוא כעס. הסיפור המלא די פשוט- אני גיליתי על עצמי בגיל 11 וחצי בערך, עברתי תקופה דיכאונית (שברובה הייתי על סף התאבדות- ואף ניסיתי להתאבד שלוש פעמים) במשך שנה וחצי- ויצאתי ממנה בגיל 13, אז התחלתי ללכת לטיפול. יצאתי מאותה תקופה עם בעיות עם ההערכה העצמית שלי, בעיות אמון שאני עד היום מתמודד איתן, הרבה פאוד פחד, הרבה מאוד כעס, הרבה מאוד בדידות- והרבה מאוד פצעים פתוחים. לאחר שיצאתי מהארון בפניי הוריי- הם סיפרו לי שהם כבר ידעו. הם ידעו מאז שהייתי בן 12, אולי אפילו לפני. הם ראו אותי בתקופה הקשה שלי- ידעו מה הייתה הסיבה לה, ולא עשו דבר. אני לא יודע למה אני משתף אתכם, בפורום- אבל פשוט הייתי צריך להוריד את זה מלהב. תמיד ידעתי שיש בי הרבה מאוד כעס עצור- ואתמול נראה לי שהתחלתי להבין על מי ולמה. ההורים שלי ראו אותי סובל- ומדובר פה על סבל מאוד רציני- במשך שנה, אולי יותר- ולא עשו דבר כדי לנסות ולעזור. הם ידעו מהי הסיבה, הם ידעו מה הבעיה- והם לא עשו דבר. אימא שלי פסיכולוגית- שבעבר עבדה בעיקר עם ילדים. קשה לי לחשוב שהיא לא ידעה כיצד לגשת, או כיצד לפתוח את הנושא- או כיצד לעזור. אולי אני טועה בכעס, אולי הם פשוט היו מבולבלים או משהו (למרות שהם אמרו לי שהם קיבלו אותי ברגע בו הבינו מה קורה), אבל אני כן יודע שהם עשו טעות שכנראה עלתה לשלושתינו בקשר בריא בנינו. אני אוהב אותם, אבל לא סומך עליהם. מעריך אותם- אבל לא מספיק כדי לבקש את עיצתם. ואני כועס עליהם, מספיק כדי לחפש כבר עכשיו דרכים לצאת מהבית ברגע שאוכל. שוב- לא יודע מה בדיוק אני מנסה להגיד, או למה אני חולק את זה פה- אבל הייתי צריך לשתף. טל.
