הביתה (I)

JamesNox

New member
הביתה (I)

כשנסעתי, השארתי לו פתק.
לא היה לי כח להכנס לדיונים. או למצוא את עצמי מבקש רשות. החלק בנשמה שלי שקשור למשפחה אף פעם לא יסכים לקבל את מרותו.
ואחותי נשמעה עייפה ומדוכדכת כל כך בטלפון. בעלה גוייס והיא נשארה עם שני הקטנים והסירנה.
אז ארזתי תיק ונסעתי לשדה התעופה. השנים עם בעלי למדו אותי שאם אתה מוכן לשלם על מחלקה ראשונה תמיד יהיה לך מקום בטיסה הבאה.

כשדיברנו בטלפון הוא היה לקוני. הילדה התקשרה הרבה יותר ממנו. ואז הגיעה הפסקת האש, וגיסי שוחרר, ואני עליתי על הטיסה חזרה.

לא ישנתי בטיסה.
משחקי שליטה זה טוב ויפה, אבל כשהוא כועס עלי באמת זה מפחיד אותי. גם כשנהיה נשואים 50 שנה אני עוד אפחד מהיום שהוא יודיע לי שיש לי עשר דקות לארוז ולעוף לו מהחיים.

הדבר הראשון שראיתי היה הילדה הכי יפה בעולם, מחזיקה שלט שכתוב עליו "אבא" וצרור בלונים. היא קפצה עלי כאילו שהיא בת שש עם קוקיות, ולא נערה מתבגרת עם פאסון ניו יורקי.
"הוא שותה קפה" היא אמרה, ומשכה אותי לכיוון דוכן הקפה "ואתה בצרות".

במכונית הביתה היא תחקרה אותי על כל רגע שהייתי בישראל. איך נשמעת אזעקה, איך מגיעים למקלט. כל הרעיון לא הסתדר לה עם תל אביב שהיא מכירה.
הוא שתק. הסתכל עלי מדי פעם, וכשהיא התכופפה קדימה להוציא מים מהתיק הוא תפס לרגע את ידי ואחז בה חזק.

בבית נכנסתי מיד להתקלח. אני שונא טיסות, ותמיד מרגיש מצחין.
אכלנו ארוחת ערב מאוחרת, והנסיכה הלכה לישון. הוא סגר את דלת חדר השינה מאחורינו ונעל אותה.
הרגשתי איך הפה שלי מתיבש ונעשה לי פתאום קר.
"יש לך מושג" הוא לחש "כמה אני כועס עליך?"
 

JamesNox

New member
הביתה (II)

הוא דחף אותי ונפלתי על המיטה.
הבטתי בו משחרר את העניבה, מוריד את הז'קט. מסיר את החפתים ומניח אותם במקום, על השידה, בקערית החרס הכעורה, מזכרת מחוג יצירה בכיתה ב'.
לרגע אחד התעוררה בי תקווה, כשהוא התחיל לפתוח את החגורה. אבל במקום להמשיך להתפשט הוא הסיר את החגורה וקיפל אותה לשתים.
פאק.
נשמתי עמוק, מנסה להשתלט על הפאניקה. הוא הביט בי חסר הבעה והפשיל את שרווליו.
"בחירה שלך" אמר בקול יבש "אתה יכול להתפשט או לא."
כיחכחתי בגרון, מנסה למצוא את קולי "אני מצטער"
"לא אכפת לי. זו היתה בחירה שלך, לברוח ככה. בלי להתיעץ, בלי לדבר איתי קודם. בחרת להדאיג אותי ואת הילדה עד מוות. בחרת פשוט לקום וללכת, כאילו שאנחנו לא המשפחה שלך. כאילו שאני לא בעלך. אז הנה עוד בחירה בשבילך: אתה רוצה להשאר לבוש או להתפשט?"

הידיים שלי רעדו, אבל התפשטתי. הוא זרק אלי את העניבה שלו, והשתמשתי בה כדי לקשור את פרקי ידי למסגרת המיטה.
כשאני מדחיק כל דחף להתכרבל לכדור ולהתחנן לרחמים, נשכבתי בתנוחה החביבה עליו. עם הפנים למטה, פני תחובות עמוק בתוך הכרית, שתחניק את הצעקות.

עצמתי עיניים וחשקתי שינים חזק כשהוא הניף את ידו.
כמו תמיד, שמעתי את החבטה שניה לפני שהרגשתי אותה.
היא היתה חזקה משציפיתי. הוא באמת כועס, לא משחק.

וההבנה הזו העלתה לי דמעות בעיניים.
לא כאב ההצלפה הראשונה, או הבאות שהגיעו אחריה.
לא המתח של ההמתנה ביניהן, או פעימת הכאב כשהאבזם נשמט מידו וחבט בי.
אני יכול לשאת כאב. בקלות אפילו.
הכאב משחרר. הענישה משחררת.
אבל על הכאב שגרמתי לו - מה? איך אפשר לכפר?
 

JamesNox

New member
הביתה (III)

לא ספרתי כמה הצלפות היו. הוא ממילא לא בקטע של ספירה בקול רם. אבל היו לא מעט. יותר מעשר.
ואז הוא הפסיק. הניח את החגורה מקופלת ליד ראשי. ראיתי רק את ידו, פותחת את המגירה להוציא חומר סיכה.
"לא מגיע לי" אמרתי בשקט.
לא היה נראה שהוא שומע, אבל ידו שמטה את הצנצנת בחזרה למגירה.
פישקתי את רגלי והכנסתי שוב את ראשי עמוק לתוך הכרית, מנסה להתכונן.




זה הרגיש כאילו שזה נמשך לנצח. היה ברור לי שהוא לא מנסה לגמור מהר. לא מנסה להקל עלי.
כשהוא גמר הוא התיר אותי. אסף אותי אליו. עירסל אותי בזרועותיו. זיעה ודמעות ודם מכתימים את חולצתו הלבנה והמעומלנת.
כשהוא לקח את ידי, לנשק את שפשופי הקשירה, הרגשתי את הרטיבות שהשאירו הדמעות.

"מה אתה עושה לי?
איך הפכתי להיות כזה?
אם היית אומר לי לפני עשר שנים, שאני אצליף בחגורה על אהבת חיי
על שותפי לחיים
הייתי חושב - לא, הייתי יודע - שאלו שטויות.
שזה לא יכול להיות.
אני אוהב אותך. טוב שאתה בבית."
 

A לוןA

New member
אתה

לא, אתם

מדהימים.

התגעגעתי אליך.
ובאמת טוב שאתה בבית.


ואיך לעזאזל היית פה ולא אמרת כלום?
 

JamesNox

New member
מצטער


להגנתי אציין שהיו עלי שני קטנטנים אהובים שנצמדו לי מידית לוריד ולא הרפו לרגע, רק למקרה שדוד ג׳יימס יעלם להם פתאום. אם אבא שלהם לא היה חוזר לא היה לי שום סיכוי לחזור הביתה.
 

JamesNox

New member
תודה


אני כאן כל הזמן, רק לא תמיד יש לי מה להגיד. ולהבדיל מבחיים האמיתיים, כאן - אם אין לי מה להגיד, אני שותק.
 
למעלה