הבחירות שלנו
לצערי, אני לא מגיב לדברים מהר. ולכן גם הדיון שהיה כאן בין הנמצא ליצחק 25 ואחרים כבר זז למטה. אבל אני מרגיש שיש לי כמה דברים להגיד, דווקא ברוח של ימי התשובה שאנו נמצאים בעיצומם. הנושא שכבר עלה רבות בפורום ומן הסתם עוד יעלה הוא הכבוד האמיתי- ולא מן השפה ולחוץ- לבחירות של האנשים האחרים. ההתמודדות עם הנטייה ההומוסקסואלית אינה קלה גם כשלא מתלווה לכך קונפליקט דתי ורבים מאד גם בציבור החילוני- כולל מספר ידוענים- בוחרים שלא לצאת מן הארון, גם אם זה ארון זכוכית השקוף לכול העולם, בערך. כשעוד מתווסף לכך הקונפליקט הדתי- הדבר חריף פי כמה. לא פלא שרבים הם אובדי עצות. המסלול שבו בחרתי אני אישית – לא מהר ולא בקלות- הוא מסלול של יציאה מהארון, מאבק למקומי בתוך החברה הדתית כהומוסקסואל דתי מוצהר ושלם עם עצמו, ובשלב הבא זוגיות עם גבר והורות ( איני יודע עדיין באיזה סדר וגם העניין אינו תלוי רק בי). אני שלם מאד עם דרכי, אך איני מטיף אותה לאיש, כי אני יודע במה זה יכול להיות כרוך. בין חברי הטובים נמנים גם אנשים מוצהרים מאד ופעילים בקהילה לצד אנשים שהם בארון ומתכוונים להישאר שם. אני תמכתי ותומך גם באלה וגם באלה וגם בכאלה שהם עדיין לא החליטו. איני דוחף אותם לכיוון זה או אחר. אך אני תמיד משתדל להסביר להם שלצאת מהארון- וגם להישאר בו- צריך מהסיבות הנכונות. על הסיבות האלה הייתי רוצה לומר מספר מילים. נשמעת כאן יותר מפעם אחת הדעה שלצאת מהארון פירושו "להישאר תמיד הומו מזדקן, בודד וערירי". תמונה די זוועתית שברור כי איש מאיתנו אינו מאחל לעצמו. אבל חשוב להבין מה בדיוק זה אומר. התרגום החופשי הוא "אם אתה תצא מהארון, החיים שלך יהיו כל כך נוראים, שכל דבר אחר יהיה כבר יותר טוב, אלא אם כן אתה נהנה להיות זקן, בודד וערירי". אז קודם כל- כולנו נזדקן. פשוט אין לנו כל דרך אחרת לחיות. מחיר החיים זו הזדקנות. הבדידות זה דבר שמפחיד מאד הרבה אנשים. אבל בדידות אינה מצב שבו יש אדם לידינו בהכרח. אפשר להיות לבד גם ברחוב הומה אדם. ולא להיות לבד גם כשאתה בחדר עם עצמך. ה"לבד" זו תחושה של האדם. להתחתן או לחפש בן זוג "כדי לא להיות לבד" זו שפוט לא הסיבה לעשות זאת. אדם שיש לו חרדת בדידות יכול לגשת לטיפול, לקחת כדורים או לעשות מדיטציה. אבל לא להשתמש בבן אדם אחר בעמצאי להפגת הבדידות של עצמו. ולגבי העריריות- אני חושב שהמקרה של יקירנו ארז אומר את הכול. אני אישית חייב להגיד שחלק גדול מחרדת הבדידות שלי נעלם לי לאחר שיחה שפעם הייתה לי בצ'ט. דיברתי עם אדם דתי, בן 56 כמדומני, שניסה לשכנע אותי לקיים יחסים איתו, תוך שהוא משבח את היכולות האוראליות של עצמו ובשלב מסוים אף מציע לי כסף. הוא הזדהה כדתי. תוך כדי השיחה הוא אמר לי שפעם חשש שמא לא יצליח להקים בית בישראל, חלילה, והיום הוא ברוך השם בעל משפחה גדולה- שבעה ילדים ואחד עשר נכדים. שאלתי אותו איך הולך לו עם אשתו. הוא אמר שהם חיים בחדרים נפרדים ולבו נשבר בשל כך. שאלתי אותו אם הוא היה מוכן שאתחתן עם הבת שלו? הוא אמר שאפסיק לבלבל את המוח, שאם אני אחליט להתחתן אני אתחתן, שאם אחליט להיות הומו אני אהיה לבד. וגם שהשיחה הייתה על סקס ולא מתאים לו שאני מעביר נושא. אני מודה שסרבתי לקיים איתו יחסים. ואחרי השיחה הזו היו לי הרבה מחשבות. האדם הזה הוא בודד. עד כדי כך שהוא חייב לשוטט בצ'טים על מנת לפוגג את בדידותו. אני חושב שהדרך בה הוא "הקים משפחה" היא דרך רעה שפגעה ברעייתו, בילדיו ובסופו של חשבון גם בו. לא הייתי מתנגד לעניין אם הוא היה מיידע את רעייתו לעתיד והיא הייתה מסכימה לחיים של התמודדות לצידו. דרף אגב, זה ממש לא נכון שאף בחורה לא תסכים לכך. יש אנשים עם כל מיני בעיות והחלטות שמוכנים להתפשר בקטע של הנושא האינטימי. אני מכיר שני הומואים דתיים שהתחתנו כשנתותיהן יודעות. אמנם שניהם התגרשו בסופו של דבר, אך הדבר רק מראה את הבעייתיות שבעצם העניין ולא את אי האפשרות העקרונית. וגם מראה שבסופו של דבר קורה מה שצריך לקרות ואנחנו לא יכולים להשפיע על המציאות בכוח. כפי שאמרתי, איני מטיף לאיש לצאת מהארון ואני יודע מצוין שדרכו של היוצא פעמים רבות אינה סוגה בשושנים. חשוב מאד לעשות זאת הצעד הזה כשאתה מוכן לכך נפשית ומבין את ההשלכות האפשריות. יחד עם זאת יהיה זה שגוי להציג זאת כ"צעד שאין ממנו חזרה". אני בטוח שגם אם בחור דתי ייצא מהארון כלפי שמפחתו וחבריו ואז ישנה את דרכו וילך לפגוש בנות, איש לא יתעקש ויגיד לו "אתה הומו ואסור לך". כל הסביבה שלו תמצא את התירוץ ואת הדרך להסביר מדוע זה בסדר ושזה "היה רק שלב", "זה עבר לו", "הוא התרפא" וכו". כך שאיש לא חייב לצאת מהארון ולחפש זוגיות עם גבר. מקובל עליי לגמרי שהאדם יחפש זוגיות עם אישה סטרייטית או לסבית כמסגרת של כיסוי או התמודדות כנה. אבל כשאני שם את עצמי במקום הזה, ברור לי שהייתי מאד נפגע אם האדם הקרוב אלי ביותר היה מבסס את חיינו המשותפים על שקר. הלחץ החברתי הוא גדול ורבים מאיתנו עסוקים בו רבות. אך כשאנחנו נמצאים במצבי משבר אמיתיים, החברה לא הולכת איתנו לשם. אנחנו תמיד רק לבד במקומות האלה- ושם זה הזמן לאכול את מה שבישלנו לעצמנו. כל אחד לעצמו ורק לעצמו. עיתונאי דתי חנוך דאום הוציא עכשיו ספר ( בו הוא מתאר בין היתר גם התאהבות בחבר לישיבה). הספר כולל ביקורת רבה וחדה על החברה הדתית, שלא תמיד מוצדקת או הוגנת לטעמי. אך אחד הקטעים שזכרתי מאד זה הקטע בו דאום מתאר את חוייתו בליל הכלולות. פתאום הולכים כולם- האורחים, הדודות, הסבתות, החברים- ואתה לבד עם עצמך. ועם אשתך. ה"חברה" איננה ברגע הכי קריטי. אם לא תדע מה לעשות- היא לא תבוא לעזרתך. אתה לבד. קבלות ההחלטות במצב שלנו היא קשה. מהרבה סיבות. קשה להפריד בין ה"אני" לבין הציפייה החברתית". קשה לשחות נגד הזרם. קשה להרגיש שאתה "מאכזב" אנשים. אין "תרופה" אחת לכל הקשיים האלה. אך כל מי שמתמודד איתם חייב לדעת שאפשר גם אחרת. שאפשר להתעורר בבוקר ליד גבר שאתה אוהב ולהרגיש הכי מאושר בעולם. אפשר לצאת מהארון- גם בחברה הדתית- ולהישאר בחיים, אהוב מקובל ומוערך כפי שהיית. אפשר לפרוק את עולו של הארון ולהרגיש של עם עצמך, עם הקב"ה וגם עם החברה. קשה. אולי קשה מדי בשלב החיים המסוים שבו האדם נמצא. אבל ישנה אפשרות כזו. מי שמוותר עליה- צריך להיות לפחות מודע לה. כדי שהוא באמת יבחר. גם יבחר בדרך אחרת. בין היתר- כי מסלולי חיינו משתנים ותמיד יש אפשרות שאדם יילך לכיוון אחר. שתהיה לנו גמר חתימה טובה ונבחר את מסלולי החיים שלנו מתוך קבלה מלאה של עצמנו ושל הזולת השונה
לצערי, אני לא מגיב לדברים מהר. ולכן גם הדיון שהיה כאן בין הנמצא ליצחק 25 ואחרים כבר זז למטה. אבל אני מרגיש שיש לי כמה דברים להגיד, דווקא ברוח של ימי התשובה שאנו נמצאים בעיצומם. הנושא שכבר עלה רבות בפורום ומן הסתם עוד יעלה הוא הכבוד האמיתי- ולא מן השפה ולחוץ- לבחירות של האנשים האחרים. ההתמודדות עם הנטייה ההומוסקסואלית אינה קלה גם כשלא מתלווה לכך קונפליקט דתי ורבים מאד גם בציבור החילוני- כולל מספר ידוענים- בוחרים שלא לצאת מן הארון, גם אם זה ארון זכוכית השקוף לכול העולם, בערך. כשעוד מתווסף לכך הקונפליקט הדתי- הדבר חריף פי כמה. לא פלא שרבים הם אובדי עצות. המסלול שבו בחרתי אני אישית – לא מהר ולא בקלות- הוא מסלול של יציאה מהארון, מאבק למקומי בתוך החברה הדתית כהומוסקסואל דתי מוצהר ושלם עם עצמו, ובשלב הבא זוגיות עם גבר והורות ( איני יודע עדיין באיזה סדר וגם העניין אינו תלוי רק בי). אני שלם מאד עם דרכי, אך איני מטיף אותה לאיש, כי אני יודע במה זה יכול להיות כרוך. בין חברי הטובים נמנים גם אנשים מוצהרים מאד ופעילים בקהילה לצד אנשים שהם בארון ומתכוונים להישאר שם. אני תמכתי ותומך גם באלה וגם באלה וגם בכאלה שהם עדיין לא החליטו. איני דוחף אותם לכיוון זה או אחר. אך אני תמיד משתדל להסביר להם שלצאת מהארון- וגם להישאר בו- צריך מהסיבות הנכונות. על הסיבות האלה הייתי רוצה לומר מספר מילים. נשמעת כאן יותר מפעם אחת הדעה שלצאת מהארון פירושו "להישאר תמיד הומו מזדקן, בודד וערירי". תמונה די זוועתית שברור כי איש מאיתנו אינו מאחל לעצמו. אבל חשוב להבין מה בדיוק זה אומר. התרגום החופשי הוא "אם אתה תצא מהארון, החיים שלך יהיו כל כך נוראים, שכל דבר אחר יהיה כבר יותר טוב, אלא אם כן אתה נהנה להיות זקן, בודד וערירי". אז קודם כל- כולנו נזדקן. פשוט אין לנו כל דרך אחרת לחיות. מחיר החיים זו הזדקנות. הבדידות זה דבר שמפחיד מאד הרבה אנשים. אבל בדידות אינה מצב שבו יש אדם לידינו בהכרח. אפשר להיות לבד גם ברחוב הומה אדם. ולא להיות לבד גם כשאתה בחדר עם עצמך. ה"לבד" זו תחושה של האדם. להתחתן או לחפש בן זוג "כדי לא להיות לבד" זו שפוט לא הסיבה לעשות זאת. אדם שיש לו חרדת בדידות יכול לגשת לטיפול, לקחת כדורים או לעשות מדיטציה. אבל לא להשתמש בבן אדם אחר בעמצאי להפגת הבדידות של עצמו. ולגבי העריריות- אני חושב שהמקרה של יקירנו ארז אומר את הכול. אני אישית חייב להגיד שחלק גדול מחרדת הבדידות שלי נעלם לי לאחר שיחה שפעם הייתה לי בצ'ט. דיברתי עם אדם דתי, בן 56 כמדומני, שניסה לשכנע אותי לקיים יחסים איתו, תוך שהוא משבח את היכולות האוראליות של עצמו ובשלב מסוים אף מציע לי כסף. הוא הזדהה כדתי. תוך כדי השיחה הוא אמר לי שפעם חשש שמא לא יצליח להקים בית בישראל, חלילה, והיום הוא ברוך השם בעל משפחה גדולה- שבעה ילדים ואחד עשר נכדים. שאלתי אותו איך הולך לו עם אשתו. הוא אמר שהם חיים בחדרים נפרדים ולבו נשבר בשל כך. שאלתי אותו אם הוא היה מוכן שאתחתן עם הבת שלו? הוא אמר שאפסיק לבלבל את המוח, שאם אני אחליט להתחתן אני אתחתן, שאם אחליט להיות הומו אני אהיה לבד. וגם שהשיחה הייתה על סקס ולא מתאים לו שאני מעביר נושא. אני מודה שסרבתי לקיים איתו יחסים. ואחרי השיחה הזו היו לי הרבה מחשבות. האדם הזה הוא בודד. עד כדי כך שהוא חייב לשוטט בצ'טים על מנת לפוגג את בדידותו. אני חושב שהדרך בה הוא "הקים משפחה" היא דרך רעה שפגעה ברעייתו, בילדיו ובסופו של חשבון גם בו. לא הייתי מתנגד לעניין אם הוא היה מיידע את רעייתו לעתיד והיא הייתה מסכימה לחיים של התמודדות לצידו. דרף אגב, זה ממש לא נכון שאף בחורה לא תסכים לכך. יש אנשים עם כל מיני בעיות והחלטות שמוכנים להתפשר בקטע של הנושא האינטימי. אני מכיר שני הומואים דתיים שהתחתנו כשנתותיהן יודעות. אמנם שניהם התגרשו בסופו של דבר, אך הדבר רק מראה את הבעייתיות שבעצם העניין ולא את אי האפשרות העקרונית. וגם מראה שבסופו של דבר קורה מה שצריך לקרות ואנחנו לא יכולים להשפיע על המציאות בכוח. כפי שאמרתי, איני מטיף לאיש לצאת מהארון ואני יודע מצוין שדרכו של היוצא פעמים רבות אינה סוגה בשושנים. חשוב מאד לעשות זאת הצעד הזה כשאתה מוכן לכך נפשית ומבין את ההשלכות האפשריות. יחד עם זאת יהיה זה שגוי להציג זאת כ"צעד שאין ממנו חזרה". אני בטוח שגם אם בחור דתי ייצא מהארון כלפי שמפחתו וחבריו ואז ישנה את דרכו וילך לפגוש בנות, איש לא יתעקש ויגיד לו "אתה הומו ואסור לך". כל הסביבה שלו תמצא את התירוץ ואת הדרך להסביר מדוע זה בסדר ושזה "היה רק שלב", "זה עבר לו", "הוא התרפא" וכו". כך שאיש לא חייב לצאת מהארון ולחפש זוגיות עם גבר. מקובל עליי לגמרי שהאדם יחפש זוגיות עם אישה סטרייטית או לסבית כמסגרת של כיסוי או התמודדות כנה. אבל כשאני שם את עצמי במקום הזה, ברור לי שהייתי מאד נפגע אם האדם הקרוב אלי ביותר היה מבסס את חיינו המשותפים על שקר. הלחץ החברתי הוא גדול ורבים מאיתנו עסוקים בו רבות. אך כשאנחנו נמצאים במצבי משבר אמיתיים, החברה לא הולכת איתנו לשם. אנחנו תמיד רק לבד במקומות האלה- ושם זה הזמן לאכול את מה שבישלנו לעצמנו. כל אחד לעצמו ורק לעצמו. עיתונאי דתי חנוך דאום הוציא עכשיו ספר ( בו הוא מתאר בין היתר גם התאהבות בחבר לישיבה). הספר כולל ביקורת רבה וחדה על החברה הדתית, שלא תמיד מוצדקת או הוגנת לטעמי. אך אחד הקטעים שזכרתי מאד זה הקטע בו דאום מתאר את חוייתו בליל הכלולות. פתאום הולכים כולם- האורחים, הדודות, הסבתות, החברים- ואתה לבד עם עצמך. ועם אשתך. ה"חברה" איננה ברגע הכי קריטי. אם לא תדע מה לעשות- היא לא תבוא לעזרתך. אתה לבד. קבלות ההחלטות במצב שלנו היא קשה. מהרבה סיבות. קשה להפריד בין ה"אני" לבין הציפייה החברתית". קשה לשחות נגד הזרם. קשה להרגיש שאתה "מאכזב" אנשים. אין "תרופה" אחת לכל הקשיים האלה. אך כל מי שמתמודד איתם חייב לדעת שאפשר גם אחרת. שאפשר להתעורר בבוקר ליד גבר שאתה אוהב ולהרגיש הכי מאושר בעולם. אפשר לצאת מהארון- גם בחברה הדתית- ולהישאר בחיים, אהוב מקובל ומוערך כפי שהיית. אפשר לפרוק את עולו של הארון ולהרגיש של עם עצמך, עם הקב"ה וגם עם החברה. קשה. אולי קשה מדי בשלב החיים המסוים שבו האדם נמצא. אבל ישנה אפשרות כזו. מי שמוותר עליה- צריך להיות לפחות מודע לה. כדי שהוא באמת יבחר. גם יבחר בדרך אחרת. בין היתר- כי מסלולי חיינו משתנים ותמיד יש אפשרות שאדם יילך לכיוון אחר. שתהיה לנו גמר חתימה טובה ונבחר את מסלולי החיים שלנו מתוך קבלה מלאה של עצמנו ושל הזולת השונה