הבדידות

[משגרת המחשבות]

הבדידות

כריסטי גדלה כילדת מפתח ,שנאלצה לחכות שעות עד לחזרתה של אמה מהעבודה. השהות בבית לבדה הפחיד אותה יותר משיטוטיה בחוץ . היא חיפשה מעט חום אצל השכנה - אותה אחת שפתחה לה את הדלת ואור אחר הרווי באוירה חמה וביתית פרץ משם. ( היא אפילו לא זוכרת האם הוזמנה להיכנס). כל דבר היה טוב בעיניה מלבד להשאר בבדידותה. ( מכאן באו כל ההתמכרויות העתידיות שלה : לאוכל , לאלכוהול ובהמשך לסמים). ולמרות שחלפו שנים מאז עדיין היא מוצאת את עצמה בודדה גם כשהיא מוקפת באנשים... בדיוק לחולשה זו כיוונה רונדה את תרגיל ההתעלמות של בנות הבית מכריסטי. לאחר שהיא נשלחה מהבית בטוענה כלשהיא לצלם את הירהוריה באחד מבתי הקפה - בנות הבית הוזהרו מבעוד מועד , שכשתחזור הביתה עליהן להתעלם ממנה. זה היה אחד הרגעים הקשים לצפיה עבורי. העימות הזה דווקא עם הנק' הכי קשה - כמו מכה המכוונת היישר לבטן הרכה. ג'יל נשלחה לאולפן הקלטות ליצור לעצמה קלטת דמו של שידור ע'מ לקדמה בקריירת הרדיו העתידית שלה. לאחר נסיונות לא מועטים "הוסרה החלודה " ויצאה תוצר לשביעות רצונה. ליסה ב' קיבלה משימה שנועדה להבהיר לה שעליה להרפות מכל אותם הדברים אשר כבלו אותה בעברה ( שלל תפיסות מוטעות) מלהגיע למטרותיה בחיים. לשם כל אירגנה איאנלה כ- 8 דליים המלאים בצבע אותם היה עליה למשוך תוך התקדמותה לעבר צלחת -> היעד שלה עליה נכתבו שלל מטרות נחשקות שליסה אמורה להשיגן. כמובן שעם הרפייתה מהמיכשולים , נפלו הדליים ותוכנם נשפך -> מכאן שלפני התקדמותה עליה לנקות את הרפש בו הקפידה להקיף את עצמה.

 

[משקולת נייר גלקטית]

תודה משגרת, לא ראיתי היום

וכנראה שלא אראה את הפרק הזה בכלל. אני לא מצליחה לשרוד עד השעה של השידור החוזר. אני מאוד מזדהה עם כריסטי בקטע שתיארת, יש לי אותה בעיה של הרגשת בדידות ולא משנה מי איתי או סביבי. אם הייתי במעמדה של כריסטי בתרגיל כזה הייתי נעלבת עד עמקי נשמתי ובוכה בכי מר ביותר. לפעמים הדרך הזאת של רונדה,סטירה מצלצלת.. קצת עושה לי לא נעים בבטן מהזדהות עם "הקורבן".

 

[FreshF5]

לפחות דבר אחד היה ראוי לשבח אחרי התרגיל

החיבוק (סוג של חיבוק איאנלה) שהעניקה לה רונדה, זה עשה חשק.

 

[משקולת נייר גלקטית]

הייתי משבחת..

אבל לא ראיתי את הפרק

הגבתי אך ורק על פי דבריה ותיאורה של משגרת, ואת החלק של החיבוק לא ידעתי. רונדה לעולם לא תהיה איאנלה אבל ח"ח על זה שהיא מחבקת.

 

[FreshF5]

../images/Emo13.gif אגב

היא אמנם לא איאנלה , אבל ברגע שהיא כן מחבקת בצורה כזו (ואף נדירה, אני לא זוכרת שראיתי אותה יושבת על ספה יחד עם מושא החיבוק ומלטפת), זה רב משמעות.

 

[n o g a m o o n]

נראה לי שרונדה מתחברת לכריסטי

יותר מאשר לאחרות ומוכנה לחבק אותה כמו שעשתה בעיקר בגלל שגם היא התגברה על התמכרויות דומות. ואולי הצורך שלה לחבק כך נובע גם מזה.

 

[FreshF5]

גם לי ../images/Emo45.gif

 

[משגרת המחשבות]

מישקולת

לי בכלל יש נטיה "דפוקה" כזאת להזדהות תמיד עם החלש /הבודד / המדוכא. דבר שלא אחת היה בעוכרי . עם בדידות דווקא למדתי להסתדר לא רע. טוב לי כמו ל א.איינשטיין " עם התה והלימון והספרים הישנים". זה עניין של הרגל ואופי - בכל מקרה זה לא משהו שספר טוב /מחשב /TV או עיסוק אחר לא יכול לפתור. מכירה את זה ? ילדים יש להם מין נטיה להתלונן : "משעמם לי"! אני זוכרת כשהייתי ממש קטנה התלוננתי כך בפני אבי - והוא בתשובה ענה לי : "מה הבעיה נזמין לך תיזמורת". אולי כבר אז הבנתי את הרמז - היי את התיזמורת של עצמך. ומאז השתנו כמה דברים - היום הוא מאד היה רוצה שאהיה תזמורת בשבילו אך צר לי, to late - הרכבת כבר נסעה.

 

[משקולת נייר גלקטית]

משגרת

גם לי אותה נטיה ארורה. למיטב הבנתי עד כה זה נובע מתוך תחושת הקורבן שלי ולכן אני מזדהה עם "קורבנות" אחרים. עיסוק יכול להעביר את הזמן ולהעסיק את הדעת אבל הכאב נשאר הכאב כאשר האינטרנט מתנתק ואין מה לראות בטלויזיה והשקט משתרר.. אני שואפת להיות התזמורת של עצמי. בסוף אגיע לשם תודה על הנקודה למחשבה. את החור כבר זיהיתי, עכשיו נשאר לגלות *איך* ממלאים אותו במשקולת נייר

חברות, זה שירשור קטן אך נעים ומהמם. סחטיין עלינו

 

[משקולת נייר גלקטית]

אגב.. הרגע חשבתי על משהו..

קראתי שוב את השרשור וההודעה שלך ועלתה בי השאלה: גם אתן מכירות את המצב שבו: כאשר הצורך *שלכן* לא מתאים למישהו הוא אומר "תמצאי תשובה ותסתדרי לבד, אני לא הכתובת" וכאשר נוח לו והוא צריך אתכן, כשהצורך מתעורר *בו* - פתאום מנסים להחזיר אתכן למצב הקודם שבו הייתן כדי ליצור ניצול הדדי או תלות הדדית.. מכירות? כי בלי לעשות את זה אישי או דוגמא, זה מה שאבא שלך (דרך עיניי) ניסה לעשות וזה מוכר לי היטב מחיי.

 

[FreshF5]

נראה לי מצב מוכר

לא עולות לא דוג' כרגע, עם זאת, כן, מוכר.

 

[משגרת המחשבות]

עד היום אני לא יודעת

האם הדברים הללו נאמרו /נעשו במודע או שהיו פליטת פה כלאחר יד. אנחנו כילדים מאאאאד רגישים למה שההורים משדרים. כיום , לפעמים אני יחד עם אחותי מנהלות שיחות של "פוסט מורטום" כדי להבין מה בדיוק היה שם.

 

[א ו ר3]

טוב לראות אותך שוב בפורום משקולת ../images/Emo13.gif

 

[משקולת נייר גלקטית]

תודה. טוב להיות פה

היו לי כמה ימים נטולי אינטרנט כי איזה כרטיס החליט לזוז לו. מזל שאבא טכנאי

 

[רינה499]

אפרופו בדידות

מצא חן בעיניי דבריה של אחת המאמנות: לכי למקום הזה של הבדידות הכואבת, מה הקול הפנימי שלך מבקש שם? מה ימלא את החלל? לא מישהו או משהו, אלא את עצמך,, כשתאהבי את עצמך , תקבלי אותך במלוא אברייך, את את תמלאי את החלל. ואז יהיה לך טוב עם הבדידות.

 

[משגרת המחשבות]

זהו

בדיוק רציתי לשאול האם הבדידות היא בהכרח דבר שלילי ? ולמה הסינים כשהם רוצים לאחל למישהו רע הם מאחלים לו : " שיהיו לך חיים מעניינים"? ( באנדרסטייטמנט כמובן).

 

[רינה499]

כל אחד ובדידותו

השאלה היא איך רואים את הבדידות, כל אחת בסדרה הלכה למקום שמעט הזדהתי איתו- אחת הלכה למקום של בדידות בתא משפחתי בודד רק עם ילדיה ( שוב ליד שולחן הילדים) ללא בן זוג, אחרת לציפיה לאמא שאף פעם לא היתה שם בשבילה... המסר של המאמנת אם הבנתי נכון ללכת לאותו מקום ולמלא אותו באמונה בעצמך כי את מספיקה לעצמך גם ללא בן זוג, כי את חזקה לעצמך גם כשהוא/היא לא יגיעו לעולם...

 

[FreshF5]

../images/Emo45.gifאכן, מהניסיון

גם אני (ומניחה שלא רק) בעבר נאחזתי בחברים ולא יכולתי להכיל את הבדידות/לבד, ברגע שהפסקתי "להילחם" בזה, למדתי להיות עם עצמי עת הבדידות ולקבל את המצב הקיים שום דבר לא השפיע עליי כבעבר. ומאז הכול הרבה יותר קל.

 

[גלינקה2]

מניסיוני

אני גם כן מכירה את הנושא של הבדידות, אם כי אני לא לבד, והזדהות עם הקורבן, וגם מידה של קורבניות בעצמי. אני תוהה כשאני רואה את כל אלו שמלאים בחברים וחבר'ה ועשייה אם זאת לא בריחה מן הבדידות ואם לא כולם מכירים את הבדידות. יש לי נטיה למלא את עולמי בספרים, טלוויזיה, אינטרנט, חשיבה, וכתיבה, ואני רואה איך הרבה אנשים לא יכולים להיות עם עצמם אפילו דקה אחת. ובכל זאת מניסיוני אין שום דבר שפותר את הבדידות. "אני מספיקה לעצמי" זה לא מספיק. הדבר היחידי שפותר לדעתי את הבדידות זה להפסיק להזדהות עם עצמך בצורה מוגזמת, אני ואני ואני. אני מחפשת את עצמי, אני מחפשת חברים, הכל זה אני, אני בודקת כל הזמן אם אני מאושרת וכל הזמן חסר לי משהו להיות מאושרת. לעומת זאת כל הזדהות עם משהו שמעבר לך, עם משהו גדול ממך ולהיות חלק מזה מפסיק את הבדידות. זה יכול להיות רוחניות, דת, עבודה למען קבוצה אנושית, אידיאל, עבודה למען הזולת, איכפתיות כלפי הזולת, תרומה לאנושות, כל דבר שמעבר לך שאתה מזדהה אתו מפסיק את הבדידות. גם זוגיות שבה לא מחפשים את המעלות של השני, האם הוא יפה וחכם ועשיר והאם אני מפיקה ממנו תועלת, אלא מקשיבים לנשמה של השני, ויש איזשהו חיבור פנימי, מפיגה את הבדידות, זה יכול להיות גם במשפחה טובה או בחברות טובה.

 

[משגרת המחשבות]

לדעתי

אין אדם שלא חווה בדידות ברמה זו או אחרת כל זה חלק מההוויה הקיומית שלנו. אף אני לא לבד. ולא רואה את מקור הבעיה כהזדהות יתר עם עצמי או במילים אחרות "אני , אני ואני" . פשוט בחרתי לשתף במשהו אישי ומטבע הדברים אלה המילים שמשתמשים בהם כדי לתאר חוויות אישיות .

בגדול אני יכולה לזהות את התהליכים שעברתי בכל עשור מחיי. הלקחים שהפקתי , דברים שבררתי עם עצמי ( גם תוך כדי התחברות לרוחניות). הטענה הבסיסית שלי היא שזה בסדר גמור להיות מספיק לעצמך. ואם יש אנשים שמתנהלים כמשק אוטרקי וטוב להם עם זה - אז לבריאות. ואם יש אנשים הזקוקים לחברה סביבם כדי להרגיש בנוח או שלמים יותר גם זה טוב באותה מידה. אין כאן איזה סטנדרט שהכל יישק על פיו.