הדבורה מאיה
New member
תרנגוליתה...סיפורון קטן.
גם לי יש סיפור קטן...אם כבר אז כבר. לפני כמה שנים...עוד הייתי התיכון אם אני לא טועה...בדיוק השתחררתי מאישפוז. עבדתי והלכתי למחסן הבגדים. שם ראתה אותי אחת מהסבתות שעבדו שם. והיא אמרה לי: ``מאיה...את ניראת טוב...השמנת!`` את בטח יכולה לנחש איפה רציתי להיות באותו הרגע. אם רק הייתי יכולה לעקור את הבלטות מהריצפה ולקבור עצמי שם - הייתי עושה זאת. אבל לא יכולתי. וכל מה שנותר לי לעשות היה להנהן בראשי בחביבות כיאה לילדה הטובה, לחרוק שיניים ולומר ``תודה...תודה``...כיאה לילדה האדיבה. אני זוכרת את כל זה כאילו זה היה לפני שבוע. וכבר חלפו שנים מאז. כל כך הרבה זמן תהיתי מה יעשה את השינוי ויגרום לי להרגיש שלמה עם עצמי ועם גופי...פחות או יותר. וזה קרה רק אחרי שנים...כשפגשתי את אלן. פתאום מצאתי מישהו שאהב אותי ככה - כמו שאני. ולא הפריעו לו הקילוגרמים העודפים. הוא קיבל אותי איתם ובלעדיהם. למען האמת הוא העדיף איתם.... הלוואי ויכולתי להעביר לכם חלק מהתובנות שלקחתי לי במהלך השנים. אבל אחרי כל כך הרבה שנים שכל מה שהיה איכפת לי זה איך אנשים יראו אותי ומה הם יחשבו עלי...פתאום חשבתי לי מה אני רוצה ואיך אני רוצה להיות. וזה לא הפך את הכל ליותר קל...ממש לא. אבל זה שינה משהו. כי פתאום הבנתי שהחוץ לא הכי משנה. ובטח שלא מה אנשים אחרים חושבים עלי. מה שחשוב זה מה שאני מרגישה. ואיך שאני רואה את עצמי וחושבת על עצמי. אני רוצה לקוות שהדברים לא ישתנו עכשיו...כשאני לבד. אני לא יודעת אם מישהו אחר ירצה אותי עם השק הזה אבל בכל מקרה - אני לא אעשה סלטות באוויר בשביל זה. סתם משהו שלמדתי עם הזמן...ושיתפתי אותך.
גם לי יש סיפור קטן...אם כבר אז כבר. לפני כמה שנים...עוד הייתי התיכון אם אני לא טועה...בדיוק השתחררתי מאישפוז. עבדתי והלכתי למחסן הבגדים. שם ראתה אותי אחת מהסבתות שעבדו שם. והיא אמרה לי: ``מאיה...את ניראת טוב...השמנת!`` את בטח יכולה לנחש איפה רציתי להיות באותו הרגע. אם רק הייתי יכולה לעקור את הבלטות מהריצפה ולקבור עצמי שם - הייתי עושה זאת. אבל לא יכולתי. וכל מה שנותר לי לעשות היה להנהן בראשי בחביבות כיאה לילדה הטובה, לחרוק שיניים ולומר ``תודה...תודה``...כיאה לילדה האדיבה. אני זוכרת את כל זה כאילו זה היה לפני שבוע. וכבר חלפו שנים מאז. כל כך הרבה זמן תהיתי מה יעשה את השינוי ויגרום לי להרגיש שלמה עם עצמי ועם גופי...פחות או יותר. וזה קרה רק אחרי שנים...כשפגשתי את אלן. פתאום מצאתי מישהו שאהב אותי ככה - כמו שאני. ולא הפריעו לו הקילוגרמים העודפים. הוא קיבל אותי איתם ובלעדיהם. למען האמת הוא העדיף איתם.... הלוואי ויכולתי להעביר לכם חלק מהתובנות שלקחתי לי במהלך השנים. אבל אחרי כל כך הרבה שנים שכל מה שהיה איכפת לי זה איך אנשים יראו אותי ומה הם יחשבו עלי...פתאום חשבתי לי מה אני רוצה ואיך אני רוצה להיות. וזה לא הפך את הכל ליותר קל...ממש לא. אבל זה שינה משהו. כי פתאום הבנתי שהחוץ לא הכי משנה. ובטח שלא מה אנשים אחרים חושבים עלי. מה שחשוב זה מה שאני מרגישה. ואיך שאני רואה את עצמי וחושבת על עצמי. אני רוצה לקוות שהדברים לא ישתנו עכשיו...כשאני לבד. אני לא יודעת אם מישהו אחר ירצה אותי עם השק הזה אבל בכל מקרה - אני לא אעשה סלטות באוויר בשביל זה. סתם משהו שלמדתי עם הזמן...ושיתפתי אותך.
יעל