תועלתנות כאיבוד צלם תרבותי
המשוואה הבסיסית של האסכולה הדוגלת בפילוסופית התועלתנות היא שכל אדם, בכל פורום של חיים, כדי להיות מוסרי, צריך לחיות לפי כלל עליון אחד - לשקול תמיד את המכסימליזציה של התועלת. נציגו הראשון והמוביל של זרם זה היה ג`ון סטוארט מיל, אשר לדעתו זהו הכלל האחד והיחיד שהוא רציונלי במוסר וזו הדרך לבנות מוסר רציונלי. ההחלטה להטיל את פצצות האטום נבעה מכך שב1945- יועציו של טרומן חזו כי מלחמת העולם נגד יפן תמשיך להתקיים עוד שנתיים לפחות, מפני שהיפנים לא מתכוונים להיכנע. ההערכה שלהם היתה שאם תמשיך המלחמה באותה מתכונת ימותו בצד האמריקאי מליון חיילים ואילו בצד היפני ימותו 4 מליון חיילים. מצד שני, טענו כי קיימת האפשרות שימותו רק כ300,000- אזרחים - כולם בצד היפני - באמצעות הטלת 2 פצצות אטום. למעשה, טרומן הביא לעידן חדש של רצח, בו הרצח הוא תועלתני ולא אישי, שכן מבחינת החישוב האריתמטי גם ליפנים היה טוב יותר שיהרגו רק 300,000 איש ולא 4 מליון. טרומן הסכים לתועלתיזציה של המלחמה, היינו - למיזעור הנזק והבזבוז וחשב שעל כך היפנים עוד יגידו לו תודה. רצח מסוג זה ``המציא`` דוסטויבסקי: דוסטויבסקי חיבר את `החטא ועונשו` כדי לתקוף את התפיסה התועלתנית. הוא רצה להרוס את הפיכת האדם למכונת חשיבה המסלקת מלפניה שיקולי מוסר. טענתו היתה ככל שהאדם נעשה רציונלי יותר הוא יגיע לשיקולים שהנחו את רסקולניקוב בביצוע הרצח: רווחתו שלו כסטודנט מוצלח מאד, בעל יכולת אנושית להגיע לגדולות אשר יועיל יום אחד לעולם לעומת חייה של מלווה בריבית זקנה, מרושעת וקמצנית, אשר אינה מועילה לאיש (ואפילו מזיקה). מדובר היה ברצח רציונלי, מחושב ותועלתני, אשר לאחר ביצועו רסקולניקוב לא אמור היה לחוש ייסורי מצפון. כדי להמחיש עד כמה החישוב במשוואה זו הוא עקום, דוסטויבסקי הכשיל את הרצח, שעל פי התכנון היה אמור להיות רצח נקי שבסופו רסקולניקוב ייקח את כספה של הזקנה. אך הסתבר שאין זה פשוט לרצוח: הזקנה כמעט קמה לתחייה. באמצע המעשה נכנסה אחותה של הזקנה, שהיתה אדם טוב, ורסקולינקוב נאלץ להרוג גם אותה, על מנת שלא להיתפס (היא כלל לא נכנסה לשיקול האריתמטי). רסקולניקוב, מסתבר, לא היה בנוי להתמודדות זו והוא חש שלא בטוב בעקבות הרצח וחי עם נקיפות מצפון. למרות שרסקולניקוב נחשד בביצוע הרצח, לא הצליחו לתפוס אותו משום שהיה לו אליבי. מבחינת החוק רסקולניקוב יצא חופשי, וזאת על מנת להיכנס לכלא פנימי שבסופו הוא חוזר בתשובה (דוסטויבסקי חשב שהדת היא המוסר). התוצאה הסופית היתה שרסקולניקוב ויתר על הרציונליות והסגיר עצמו למשטרה. דוסטויבסקי בנה מעבדה, בה הוא שאל האם אנו רשאים לרצוח והאם אנו באמת יכולים לפעול לפי שיקולים רציונליים. בסופו של דבר, השיקול לבחור בהטלת פצצות האטום היה נכון, שכן הקיסר היפני החליט להפסיק את המלחמה בעקבות הטלתן, מפני שהבין שאין לו סיכוי לנצח במלחמה. עם זאת, עד היום מלווים את האמריקאים רגשות אשם על תוצאות הטלת הפצצות, שכן האמריקאים במהותם בעד משחק הוגן. ורק להזכירכם: הנאצים היו השורה האחרונה והתחנה הסופית של המוסר הרציונלי. ועכשיו נשאלת השאלה, כיצד עלינו לנהוג בניסיוננו לפתור את הסכסוך ומהם השיקולים שצריכים להנחות אותנו. שונית
המשוואה הבסיסית של האסכולה הדוגלת בפילוסופית התועלתנות היא שכל אדם, בכל פורום של חיים, כדי להיות מוסרי, צריך לחיות לפי כלל עליון אחד - לשקול תמיד את המכסימליזציה של התועלת. נציגו הראשון והמוביל של זרם זה היה ג`ון סטוארט מיל, אשר לדעתו זהו הכלל האחד והיחיד שהוא רציונלי במוסר וזו הדרך לבנות מוסר רציונלי. ההחלטה להטיל את פצצות האטום נבעה מכך שב1945- יועציו של טרומן חזו כי מלחמת העולם נגד יפן תמשיך להתקיים עוד שנתיים לפחות, מפני שהיפנים לא מתכוונים להיכנע. ההערכה שלהם היתה שאם תמשיך המלחמה באותה מתכונת ימותו בצד האמריקאי מליון חיילים ואילו בצד היפני ימותו 4 מליון חיילים. מצד שני, טענו כי קיימת האפשרות שימותו רק כ300,000- אזרחים - כולם בצד היפני - באמצעות הטלת 2 פצצות אטום. למעשה, טרומן הביא לעידן חדש של רצח, בו הרצח הוא תועלתני ולא אישי, שכן מבחינת החישוב האריתמטי גם ליפנים היה טוב יותר שיהרגו רק 300,000 איש ולא 4 מליון. טרומן הסכים לתועלתיזציה של המלחמה, היינו - למיזעור הנזק והבזבוז וחשב שעל כך היפנים עוד יגידו לו תודה. רצח מסוג זה ``המציא`` דוסטויבסקי: דוסטויבסקי חיבר את `החטא ועונשו` כדי לתקוף את התפיסה התועלתנית. הוא רצה להרוס את הפיכת האדם למכונת חשיבה המסלקת מלפניה שיקולי מוסר. טענתו היתה ככל שהאדם נעשה רציונלי יותר הוא יגיע לשיקולים שהנחו את רסקולניקוב בביצוע הרצח: רווחתו שלו כסטודנט מוצלח מאד, בעל יכולת אנושית להגיע לגדולות אשר יועיל יום אחד לעולם לעומת חייה של מלווה בריבית זקנה, מרושעת וקמצנית, אשר אינה מועילה לאיש (ואפילו מזיקה). מדובר היה ברצח רציונלי, מחושב ותועלתני, אשר לאחר ביצועו רסקולניקוב לא אמור היה לחוש ייסורי מצפון. כדי להמחיש עד כמה החישוב במשוואה זו הוא עקום, דוסטויבסקי הכשיל את הרצח, שעל פי התכנון היה אמור להיות רצח נקי שבסופו רסקולניקוב ייקח את כספה של הזקנה. אך הסתבר שאין זה פשוט לרצוח: הזקנה כמעט קמה לתחייה. באמצע המעשה נכנסה אחותה של הזקנה, שהיתה אדם טוב, ורסקולינקוב נאלץ להרוג גם אותה, על מנת שלא להיתפס (היא כלל לא נכנסה לשיקול האריתמטי). רסקולניקוב, מסתבר, לא היה בנוי להתמודדות זו והוא חש שלא בטוב בעקבות הרצח וחי עם נקיפות מצפון. למרות שרסקולניקוב נחשד בביצוע הרצח, לא הצליחו לתפוס אותו משום שהיה לו אליבי. מבחינת החוק רסקולניקוב יצא חופשי, וזאת על מנת להיכנס לכלא פנימי שבסופו הוא חוזר בתשובה (דוסטויבסקי חשב שהדת היא המוסר). התוצאה הסופית היתה שרסקולניקוב ויתר על הרציונליות והסגיר עצמו למשטרה. דוסטויבסקי בנה מעבדה, בה הוא שאל האם אנו רשאים לרצוח והאם אנו באמת יכולים לפעול לפי שיקולים רציונליים. בסופו של דבר, השיקול לבחור בהטלת פצצות האטום היה נכון, שכן הקיסר היפני החליט להפסיק את המלחמה בעקבות הטלתן, מפני שהבין שאין לו סיכוי לנצח במלחמה. עם זאת, עד היום מלווים את האמריקאים רגשות אשם על תוצאות הטלת הפצצות, שכן האמריקאים במהותם בעד משחק הוגן. ורק להזכירכם: הנאצים היו השורה האחרונה והתחנה הסופית של המוסר הרציונלי. ועכשיו נשאלת השאלה, כיצד עלינו לנהוג בניסיוננו לפתור את הסכסוך ומהם השיקולים שצריכים להנחות אותנו. שונית