הזן הוא אף לא אחד
מהדברים שמנית למעלה. אני לא יודע איזה זן אתה למדת, אבל אני יודע מה אני למדתי. כל עוד אתה רומז או מצהיר באופן ישיר או עקיף על "היצמדותי" לדבר זה או אחר אני לא מוצא שום טעם להמשיך דיון שמוביל ל dead end, שכן פה נגמרות המילים שאוכל לכתוב ותישאר רק השתיקה. אני לא יודע אם שמת לב אך השתיקה שלי נוכחת כהודעה בשירשורים שכן כתבתי להם כמה מילים, והיא מביעה את תגובתי. אבל בכל זאת אנסה שוב לומר כמה מילים, בתקווה שאוכל לעשות זאת ביתר בהירות מהפעמים הקודמות: אינני אומר שאין דומה ואפילו זהה בין דתות/מסורות/דרכים (או כל מה שתירצה לקרוא להם). אבל יש גם שוני רב בין כל אלה, ואנו חייבים לתת לו משקל זהה כמו לדמיון ולזהות. אין דת "שמציגים" בפני המאמינים. הרי מי שמציג את הדת למאמין הוא מאמין בעצמו. אין גם דת שהיא נפרדת מהמאמינים בה, ולכן אומר שאין בה משהו שיקרי או מזויף, כיוון שהדת תתבטא במספר אופנים כמספר האנשים האוחזים בה. כבר ליבוביץ' הצביע על העובדה שאפשר למצוא צידוק לכל דבר (מן התורה), והעובדה היא שהרב ש''ך מצא צידוקים בתורה לנטישת יהודה, שומרון וחבל עזה ולעומת זאת הרבי מלובביץ' הביא צידוקים אחרים מן התורה מדוע אסור לנו לנטוש אפילו שעל אחד מאזורים אלו. ומי מאיתנו יכול להחליט באמת מהי התורה "האמיתית" ומהי "לא"? ועכשיו להבדלים בין יהדות לבודהיזם, ולמרות מה שטענת לעיל אני מתעקש לומר שההבדלים מהותיים הם, אם אתה מסכים איתי שאנו יכולים לקרוא למשהו שנוגע ישירות לעצם חייו ומותו של אדם כ"מהותי": היהדות מתחילה את דרכה בהנחה מופשטת (שאינה ניתנת להוכחה או הפרכה, וכבר אני רואה בעיני רוחי את כל הקפצנים האתיאיסטים והמאמינים שיוכיחו חד-משמעית שיש ואין אלוהים
) שמופיעה בפסוק הבא: "בראשית ברא אלוהים את השמיים והארץ וכו'..." הבודהא מבסס את תורתו באמת האצילה הראשונה שאומרת כך: "האמת בדבר הסבל היא זו: לידה היא סבל, זקנה היא סבל, מחלה היא סבל, מוות הוא סבל, התחברות אל הבלתי נעים היא סבל, היפרדות מהנעים היא סבל, חוסר מימושן של תשוקותינו הוא סבל…" תנסה לכמה רגעים להתבונן
ולחוש את ההבדל בין שתי האמירות הללו..... ואחרי שהתבוננת וחשת, אני ממשיך-- האמירה הראשונה (היהודית) מציבה את תחילתם של הדברים בסיבה ראשונה, שלמעשה היא מעבר להשגתו של השכל שמכיר בה, שהיא גם חיצונית לאדם ואין לה שום קשר ישיר למצבו שלו. האמירה הבודהיסטית לעומתה, מתחילה באדם עצמו, וליתר דיוק במצב בו הוא נמצא בעולם. בניגוד לאמירה היהודית שהיא נשארת בתחומו של השכל כרעיון מופשט, את האמירה הבודהיסטית ניתן לוודא בהתנסות ישירה על עצמך. כמובן שגם עליה ניתן להתווכח אם היא נשארת במישור של דיון מופשט, אבל כחוויה אין אדם שיכול באמת להכחיש את הסבל, שכן כל אחד מאיתנו מכיר אותו מתוך חייו שלו. ולגבי אותם אנשים שהאל הבורא לא קיים מבחינתם, חווית הימצאותו תמיד תהיה מחוץ למארג חייהם. במדרשים אברהם מתואר כמי שחווה את העולם כבית בוער באש. גם בסוטרות העולם מתואר כבית בוער באש, אך אברהם מחפש את בעליו של הבית הבוער, והבודהא בניגוד אליו מחפש דרך
לברוח ממנו. ההבדל הוא בין שני המשלים הוא לא סמנטי; הוא הבדל שבתחושה: בעוד שהאחד (אברהם) רוצה להציל את חייו בעריכת חוזה עם בעל הבית, הבודהא מחפש רק
הדרך אל החופש. ביהדות מתנהל דיאלוג מתמיד (בחלקו ואולי ברובו מר מאוד) עם האל. בבודהיזם אין דיאלוג כזה בין הבודהא לתלמידיו. ביהדות האל הוא משהו שלעולם בלתי מושג, ורק אפשר עד גבול מסוים להתקרב אליו (ותחסרנו מעט מאלוהים-- תהילים) ובבודהיזם אתה בעצמך יכול להפוך לבודהא (בבודהיזם מצב של בודהיות הוא מצב של המוחלט העליון). ביהדות למרות שיש בך חלק אלוהי שזהה לאל עצמותו תמיד נשארת מחוץ להשגתך ותמיד
חיצונית לך. בבודהיזם אין שום סיבה חיצונית ראשונה המכוננת שלך ושל העולם מלבד המיינד שלך שהוא
אתה עצמך. התופעה שאתה מתאר בהודעתך למעלה היא בבחינת יוצא מן הכלל; הרבנים והכמרים הללו לא יכולים להתכחש (ובצדק רב מאד) לאמירות של דתות, תרבויות ועמים אחרים. אבל לצערי זה לא היוצא מן הכלל המעיד על הכלל, אלא הכלל מעיד על הכלל-- רוצה לומר שבמקרה של הדת היהודית והעם היהודי רובו מונהג עדיין עפ''י תפישות של בדלנות, של קנאות, ושל אלימות. ראה את המאבק האינסופי בארץ הקטנה שלנו, את הגלות המרה ב 2000 השנים האחרונות ואת המיתוס המכונן של בני-ישראל כעם אלים וכובש בשם האמת של אמונתו. אכן היו בודהיסטים שהשתמשו בבודהא-דהארמה כעילה לאלימות ומלחמה, אבל שוב, הם היו יוצאים מן הכלל שלא מעידים על הכלל. העמים האסייתים אכן נלחמו זה בזה באכזריות קשה, אך לא בשמו של הבודהא. ברוב המקרים הייתה תורתו של הבודהא גורם ממתן, משכך ומפיים. הנזירים התאילנדים שהלכו בשטח המפורז בין הניצים במלחמת האזרחים בתאילנד, הטיבטים במאבקם הלא אלים, ועד אשוקה (במאה השלישית או השניה לפני ספירת הנוצרים) שממלך אכזר הפך לנושא דגל הסובלנות כלפי דתות ועמים שונים שחיו בממלכתו. כדי להגיע ביהדות לתובנות הדומות לאלו של הבודהיזם אתה נזקק ליצירה של מערכת פרשנית מורכבת ביותר, בעוד שאצל הבודהא הדברים פשוטים וישירים כמעט עד כדי גיחוך. אם הבנת את אשר ניסיתי להבהיר ואם לאו, מבחינתי אמרתי את מילותי האחרונות בנושא זה. ובאשר לתשובת האמת אותה ביקשת ממני:
קאץ!