האמת...
מסתכלת חודש אחורה ונראה כאילו לא אצליח לכתוב מחשבות של חודש. ניסיתי גם רק של השבוע האחרון, אבל גם זה לא ממש הצליח.. אני אנסה להתחיל מהיום בתקווה שלא יצא מבולבל מידי. נראה כאילו הכל מתפרק, לי יש את הכוח לעצור את זה, ומשום מה אני לא משתמשת באותו כוח. כאילו נהנת לראות את עצמי שוקעת.. הייתה לנו היום תעונת דרכים קטנה. לא משו רציני. נסענו ממש לאט ומישהו לקח רוורס וניתקע בנו. אפילו לא השאיר סימן. אמא נורא לחוצה ממכוניות כיוון שאיבדה בצעירותה מישהי נורא יקרה לה. היא התחילה לרעוד ולבכות. הבפנוכו שלי התכווץ רק מלראות אותה כך. רצתי לקנות לה לשתות. ניסיתי לדבר, להרגיע.. לקח לה מעל שעה להירגע. נדיר שאני רואה את אמא ככה.. פעם היא אמרה לי שרק ליידי היא מרשה לעצמה להשבר. רק ליידי מרגיש לה הכי בטוח והיא יודעת שהיא תקבל את התמיכה הכי נכונה. זה נורא הפחיד אותי אז, ועדיין מפחיד, אם לא יותר.. רק ליידי היא מרשה לעצמה! ואני, מה אני יודעת מהחיים? סתם עוד ילדה.. אם אני אגיד משהו לא במקום, או שגרוע יותר, לא אדע מה להגיד? אם המקום הכי בטוח שלה יאכזב אותה? חזרנו הביתה הלכתי לנקות כי ראיתי שאמא לא בדיוק מתפקדת אחרי מה שקרה. נתתי לה לנוח ובסופו של דבר הלכתי להכין לה ולאחי ארוחת ערב. נשברה לי כוס. אמא תמיד אומרת שמצדה שכל המטבח ישבר רק שלנו לא יקרה כלום.. לא קרה לי כלום, אבל את מכירה אותי.. את יודעת מה ניתוץ של זכוכית יכול לעשות לי.. ובכלל, כל דבר רועש. בין אם בלון שהתפוצץ, זיקוקי דינור או אפילו כוס מסכנה.. זה יכול לשתק אותי. אני אוטומטית מתחילה לרעוד - משהו בלתי נשלט. הם ישבו ואכלו. הסתכלתי מהצד <למה לא אכלתי איתם? אמרתי לך כבר בתחילת המכתב. שוקעת/ נופלת או איך שלא תבחרי לקרוא לזה. אין לי כרגע רצון להלחם.. חודשיים מחזיקה בשיניים - נימאס..>נראה כאילו כל אחד שקוע בהרהוריו האישיים. המתח סביב השולחן היה נוראי. העיניים שלהם כאבו. כל אחד מסיבותיו האישיות. אני כל כך אוהבת אותם. לא רוצה שיהיה להם רע. אמא כבר ישנה. גם אח שלי. מה איתי? התכנון הוא לא להירדם הלילה. התירוץ? צריכה לקום מחר מוקדם. האמת? שוב סיוט אתמול בלילה אחרי קרוב לשלושה שבועות של שקט. אחד קשה מהרגיל.. התעוררתי כולי מיוזעת ורועדת. לא הצלחתי להחזיק את הסיגריה אפילו והיא נפלה על הסדין ועשתה חור. לא יודעת מאיפה זה בה פתאום. אחרי תקופה יחסית ארוכה התחלתי לקוות שמהסיוטים נפתרתי. אולי בגלל שדיברתי על זה אתמול לפני השינה.. הוא הגיעה אלי הביתה בזמן שישנתי. סגר עלי בחדר שלי! במקום הבטוח שלי! לעזאזל איתו.. לא יודעת מה להגיד. דיי מתגעגעת למרות שיודעת שאני זו שמרחיקה מקווה שפעם הבאה שתשאלי מה שלומי אהיה מסוגלת להגיד משהו מעבר להכל בסדר ולהמשיך בשיחה רגילה.
מסתכלת חודש אחורה ונראה כאילו לא אצליח לכתוב מחשבות של חודש. ניסיתי גם רק של השבוע האחרון, אבל גם זה לא ממש הצליח.. אני אנסה להתחיל מהיום בתקווה שלא יצא מבולבל מידי. נראה כאילו הכל מתפרק, לי יש את הכוח לעצור את זה, ומשום מה אני לא משתמשת באותו כוח. כאילו נהנת לראות את עצמי שוקעת.. הייתה לנו היום תעונת דרכים קטנה. לא משו רציני. נסענו ממש לאט ומישהו לקח רוורס וניתקע בנו. אפילו לא השאיר סימן. אמא נורא לחוצה ממכוניות כיוון שאיבדה בצעירותה מישהי נורא יקרה לה. היא התחילה לרעוד ולבכות. הבפנוכו שלי התכווץ רק מלראות אותה כך. רצתי לקנות לה לשתות. ניסיתי לדבר, להרגיע.. לקח לה מעל שעה להירגע. נדיר שאני רואה את אמא ככה.. פעם היא אמרה לי שרק ליידי היא מרשה לעצמה להשבר. רק ליידי מרגיש לה הכי בטוח והיא יודעת שהיא תקבל את התמיכה הכי נכונה. זה נורא הפחיד אותי אז, ועדיין מפחיד, אם לא יותר.. רק ליידי היא מרשה לעצמה! ואני, מה אני יודעת מהחיים? סתם עוד ילדה.. אם אני אגיד משהו לא במקום, או שגרוע יותר, לא אדע מה להגיד? אם המקום הכי בטוח שלה יאכזב אותה? חזרנו הביתה הלכתי לנקות כי ראיתי שאמא לא בדיוק מתפקדת אחרי מה שקרה. נתתי לה לנוח ובסופו של דבר הלכתי להכין לה ולאחי ארוחת ערב. נשברה לי כוס. אמא תמיד אומרת שמצדה שכל המטבח ישבר רק שלנו לא יקרה כלום.. לא קרה לי כלום, אבל את מכירה אותי.. את יודעת מה ניתוץ של זכוכית יכול לעשות לי.. ובכלל, כל דבר רועש. בין אם בלון שהתפוצץ, זיקוקי דינור או אפילו כוס מסכנה.. זה יכול לשתק אותי. אני אוטומטית מתחילה לרעוד - משהו בלתי נשלט. הם ישבו ואכלו. הסתכלתי מהצד <למה לא אכלתי איתם? אמרתי לך כבר בתחילת המכתב. שוקעת/ נופלת או איך שלא תבחרי לקרוא לזה. אין לי כרגע רצון להלחם.. חודשיים מחזיקה בשיניים - נימאס..>נראה כאילו כל אחד שקוע בהרהוריו האישיים. המתח סביב השולחן היה נוראי. העיניים שלהם כאבו. כל אחד מסיבותיו האישיות. אני כל כך אוהבת אותם. לא רוצה שיהיה להם רע. אמא כבר ישנה. גם אח שלי. מה איתי? התכנון הוא לא להירדם הלילה. התירוץ? צריכה לקום מחר מוקדם. האמת? שוב סיוט אתמול בלילה אחרי קרוב לשלושה שבועות של שקט. אחד קשה מהרגיל.. התעוררתי כולי מיוזעת ורועדת. לא הצלחתי להחזיק את הסיגריה אפילו והיא נפלה על הסדין ועשתה חור. לא יודעת מאיפה זה בה פתאום. אחרי תקופה יחסית ארוכה התחלתי לקוות שמהסיוטים נפתרתי. אולי בגלל שדיברתי על זה אתמול לפני השינה.. הוא הגיעה אלי הביתה בזמן שישנתי. סגר עלי בחדר שלי! במקום הבטוח שלי! לעזאזל איתו.. לא יודעת מה להגיד. דיי מתגעגעת למרות שיודעת שאני זו שמרחיקה מקווה שפעם הבאה שתשאלי מה שלומי אהיה מסוגלת להגיד משהו מעבר להכל בסדר ולהמשיך בשיחה רגילה.
