סתמגורן וכולם
היי לכולם... זו אני נקוצ'אן, בלבוש ספורטיבי חדש...
בזמן האחרון לא ממש כתבתי - למרות שאני מקפידה לבדוק מה קורה בפורום לפחות פעם בשבוע....
) בכל מקרה משהו בהודעה שלך מושך לי בלשון/מקלדת.. אני שייכת לקבוצת האנשים שלא מסוגלת להיפרד. כל פרידה היא מוות, קטיעה, חורבן כללי מבחינה רגשית. מקריאה של אינסוף טקסטים בפורומים שונים של תפוז ובשיחות עם אחרים אני למדה שיש כל מיני אנשים בעולם, עם כל מיני מינוני כאב - כאלו ש"מדפדפים", כאלו שלא מסוגלים לוותר, וכמובן כל הגוונים שבאמצע. רק כשהבנתי את המשפט הזה לעומקו הבנתי עד כמה החורבן שאני עוברת בכל פרידה הוא כל כך קשה, כשבדרך כלל לוקחות לי ש נ י ם, עד שאני מסוגלת בכלל לחשוב על קשר חדש... ובעצם מכיוון שהחורבן הכי קשה היה בגיל 22, בפרידה מן האיש הראשון שלי, שאותו אהבתי עד קצה השערות, אני מרגישה שלמעשה מעולם לא השתקמתי לחלוטין מהטראומה הזו. אולי זה מוגזם מה שאומר עכשיו - אבל בשבילי זה אמיתי לחלוטין - האסון המתלווה לפרידה, מבחינתי, דומה אולי להלם קרב, או כל טראומה אחרת הקשורה במפגש עם המוות. האיש שנישאתי לו לא הצליח לגעת בי באותו עומק, והגרושים שלנו, נבעו מן הסתם מן הנקודה הזו. וגם לאחר מכן, כל אהבה שחוויתי, היתה תמיד רק חלקית, לא ממומשת, משאירה טעם חמוץ. 22 שנים אחרי הקריסה הראשונה שלי פגשתי אדם שהזיז לי באופן מאד משמעותי את הגלגלים עוד פעם. אבל גם הוא, מסיבותיו הוא, איננו בחיי כרגע. ושוב, הטראומה חוזרת על עצמה....... ושוב אני במחתרת רגשית. טובעת בענייני, כותבת ספרים, מחקרים, מאמרים, מפרסמת, הופכת את הכאב הבלתי נסבל לערמות של מילים שאחרים נהנים לשמוע ולקרוא. הטראומה של הכאב נשארת מחוץ לדיבור הישיר שלי, אבל מקבלת תפנית כחומר אותו אני לשה מחדש. חוץ מהתקופה (שנתיים ו4 חודשים) שהייתי נזירה באופן רשמי, עברו עלי עוד כמה שנים של נזירות לא רשמית, אך בפועל. אני יכולה לעבור שנים ללא מין, למרות שכשזה קורה, או כשאני בקשר פעיל, אני מינית עד אין קץ. האבדן הרגשי והמיקוד פנימה (בנוסף לכך אני גם לא חיה בארץ כרגע, כך שהחוץ נהיה כמעט חסר משמעות לחלוטין מבחינה רגשית), הופכים להיות לכלי עבודה מדהימים. ולסיום: זה נכון שכולנו כמהים לאהבה אמיתית, מרצה, מדהימה סוחפת. כגדול השאיפה, והפנטזיה, כך גם עצמת הקריסה. אני מרגישה שהחיים שלי אינם רק רצף ומישור של עיסוק באהבה וחיפוש אחריה. יש תקופות שאני לא מכילה את החלק הזה, שמה אותו בחוץ, ומתרכזת בדברים אחרים שמענגים לא פחות. אחרי שהטראומה מטשטשת לה עוד פעם, והספקתי להעלות על הניירות, הבדים והסרטים שלי את כל פיתולי הלב והמחשבה, אני יוצאת פעם נוספת במסע אחר "ריצ'רד לב שבור". שבוע נפלא!
