האמת.... וכל האמת?

[Sabre Runner]

האמת.... וכל האמת?

במשחקי תפקידים שאתם משחקים... כמה אתם משקרים? כמה משקרים לכם? כמה אפשר לבטוח במשהו? אני חושב שזה דיי ברור לכולנו שמה שאנחנו רוצים כשחקנים הוא להנות מהמשחק. אנחנו רוצים להציל את העולם, למצוא את האוצר ולקבל את הבחורה (ההודעה בכוונה בגוף זכר כי אין לי כוח ל-/ים). מה שבדרך כלל צריך בשביל זה הוא חבורה מלוכדת של דמויות שעובדת למען מכנה משותף. אבל מה שצריך להבין זה שמה שאנחנו רוצים הוא לא בהכרח מה שהדמויות רוצות. כל בן אדם אפשר להגדיר בצורה פשוטה כבעל היסטוריה, בעיות/קונפליקטים ואג'נדה (מצטער, עדיין לא מצאתי מילה יותר טובה). לדמויות שחקן יש אג'נדה, לדמויות ללא שחקן יש אג'נדה, לאורק שאתם נלחמים איתו בדרך יש אג'נדה ואפילו למכרסם המוזר שפגשתם על הדרך יש אג'נדה. לא תמיד הן מובילות למקום הנחוץ אבל בשביל האמינות צריך להתייחס אליהן. כמובן שבשביל לשמור על המשחק מלוכד צריך לשמור על השחקנים בחבורה אבל בשביל האמינות צריך לתת הסבר טוב למה הדמות המסויימת נמצאת שם. למה לדמות אנטי-סוציאלית או אגוצנטרית להיות בחבורה? ועכשין לשאלה החשובה. למה לדמויות ללא שחקן להגיד את האמת? למה לדמויות בכלל להגיד את האמת? אם תהפכו את הארץ הזאת על ראשה ותנערו אותה, לא תמצאו בן-אדם אחד שאומר את האמת כל הזמן. ובמשחקים, כשמתעסקים עם כוחות אדירים של טבע, קסם, ממשלה, גורל... לפי דעתי, לרוב הדמויות יהיו יותר סיבות לשקר מאשר להגיד את האמת. למה לינג סאו נשאר עם המחוננים בשיווה כשזה דיי ברור שהוא לא רוצה להיות שם? מה המטרה של אנסאס לוריין ומה הוא לא מספר? האם קני באמת אומר את הכל או שהוא מסתיר משהו? למה 'ויקטוריה' לא מספרת הכל? האם דורוס כן? הסיבה שאני שואל היא שאני נתקלתי בזה המון פעמים וזה כבר מתחיל להציק. מהפך של העולם, כפי שאנחנו מכירים אותו, על פיו הוא מה שהופך סיפור למעניין. ולצערי, לא ראיתי את זה קורה הרבה. אקח לדוגמה את Neverwinter Nights ששיחקתי לא מזמן. כל הזמן (וזה משחק ארוך) קיוויתי שמישהו יעבוד עליי, שהכהן שעבדתי בשבילו לא באמת רוצה מה שהוא אמר שהוא רוצה, שאשת הלטאה משקרת לי לפרצוף, שהגנב שנשלחתי לתפוס מתמרן אותי גם אחרי שניסה להדוף אותי בכוח ולא הצליח. זה קרה פעם אחת שאני זוכר. במשחק של כמה עשרות שעות (לא זוכר כמה בדיוק אבל יותר מהממוצע), עבדו עליי פעם אחת. וגם זה לא היה כל כך גדול.

 

[מירטל]

נו? ולמה ציפית ממשחק מו"ד ממוחשב?

הדמות שאני משחקת עכשיו ( לשם, למי שלא זוכר) היא דמות עם ארבעה כשרונות עיקריים : מסחר, הערכת שווי של חפצים, יכולת לשקר ויכולת לזהות שקרים, זה בשמשחק מו"ד ארבעת הכישרונות האלה הם דברים נלעגים שלא שייכים ממש למשחק, ואני לא אגיד מילה על אותו משחק מחשב שקורא לעצמו משחק תפקידים. ללשם השקר הוא חלק מהחיים, היא תשקר כשזה יתאים לה, תספר רק חלק מהאמת כשזה יתאים לה יותר או תספר את כל האמת אם זה ישרת את מטרותיה, וכנ"ל היצורים שהיא מתעמתת איתם.

 

[ננסק]

Planescape Torment

שגם הוא משחק מו"ד ממוחשב, כמעט נכנס לספר השיאים של גינס על "הכי הרבה שקרים וסודות למילימטר רבוע".

 

[מירטל]

זה לא מוד"מ?

ואולי זו ההוכחה שעד כמה שלעשות משחק תפקידים ממוחשב ( איכס) עם שיטת המשחק של מו"ד ( עוד איכשהו נסבלת על משחקים שולחניים, אבל במחשב?) טוב זה עוד איכשהו אפשרי, אבל נוורוינטרנייטס הוא אחד הגרועים שפגשתי.

 

[ננסק]

זה מוד"מ,

אבל אני לא מבין איך זה משנה. הנקודה שלי היא שמשחקי תפקידים ממוחשבים מוציאים לפעמים עלילות מעולות. גם ארקס פאטאליס למשל (שלא מבוסס על אף שיטה שולחנית מוכרת). אבל אני רואה שאת באופן כללי מתעבת משחקי תפקידים ממוחשבים. אני חושב שהגישה שלך לנושא לא נכונה: אין להם שום קשר למשחקי התפקידים השולחניים מלבד בשם ובאוסף החוקים, ולא צריך לשפוט אותם בהשוואה אליהם. זהו סוג אחר של משחק. לגבי מו"ד ספציפית, היא דווקא מתאימה במיוחד במחשב מהבחינה המכאנית, הרבה יותר מאשר אקזלטד למשל. היא שיטה מאוד מספרית ומדויקת ואותן תכונות שהבלש כה מתעב הן שעושות אותה מצוינת לסביבה ממוחשבת. כמובן שהגרסאות הממוחשבות של מו"ד אינן משחק תפקידים שולחני אף הן, ולא מתיימרות להיות (מלבד Neverwinter, שכן מנסה), אלא רק שימוש באותם חוקים.

 

[מירטל]

למה אתה מכניס לי מילים לפה?

א. אני לא שונאת או מתעבת משחקי תפקידים ממוחשבים, אני פשוט די נגד התפיסה של אי אילו אנשים שכל משחק בעולם פנטזיה הוא משחק תפקידים, ומתייחסת לז'אנר הזה כז'אנר יחסית נחות - כמו שאני מתייחסת לסרטים כז'אנר נחות לעומת ספרים, וזה לא מפריע לי ללכת לראות אותם. ב. מו"ד לדורותיה פישטה המון דברים בכדי לאפשר משחק יחסית חלק, זה אולי נסבל כאשר יש לך כוח חישוב חלש ומעוניין בגרפיקה מינימלית, לקחת את המשחק הזה ולהריץ אותו על מפלצת חישובית ... נראה לי פשוט בזבוז.

 

[ננסק]

מתנצל

הגזמתי את הסלידה שלך ממשחקי מחשב שלא לצורך. ברור לי למה את רואה בהם מדיה נחותה יחסית למשחקי תפקידים שולחניים, (אני לא מסכים, אבל הדיעה שלך די נפוצה בקרב שחקני תפקידים שולחניים) ויש לי שאלת המשך - מה דעתך על משחקי מחשב באופן כללי? זה רק מתוך סקרנות.

 

[מירטל]

שעשוע נחמד.

לא, אני מגזימה, אני יכולה לחרוש שעות על HEROS ועל סדרת הרצון לעוצמה, יש לי פשוט בעיה רצינית עם ההגדרה שלהם כ"משחקי תפקידים".

 

[kitte]

במשחקים בהם אני נוהגת לשחק,

לדמות שלי אין כל-כך הרבה ברירות אלא לשקר בכמה מקרים; ->כבר שנה ומשהו שאני נוהגת לשחק עם אחת הדמויות הקבועות שלי במערכה היסטורית בין שתי מלחמות העולם, ולכן היא נאלצת לשקר לא מעט פעמים בנוגע אליה ולסביבתה - הן לאויביה והן לאנשים ישרים או אנשים שאינה מכירה עקב הפחדים והדאגות האופפים אותה. ->פרנויה- תחת שלטונו הרודני (אך ההוגן) של המחשב - בו גם אם יש לך את כל הקשרים בעולם סיכוייך להישאר בחיים זמן רב הם אפסיים - לדמות אין ברירה אלא לשקר, לרמות, להפליל וכו' וכו'.

 

[snift]

שקר ו/או אי אמירת האמת קיימים

אצלינו במשחקים מאז ומעולם. דבר ראשון, מספר הגדרות: אמת אבסולוטית - מה שבאמת קורה. אמת - מה שהדמות (שחקן או לא) חושבת שקרה. שקר - אי אמירת האמת (לא האמת האבסולוטית). באחד המשחקים הנוכחיים שלי אני משחק כהן שמסוגל לזהות שקר ברוב המקרים, כמובן שזה יתפוס רק אם מי שמספר את השקר מודע לכך שזה שקר (היכולת היא סוג של פוליגרף ממש ממש טוב). אם מהדבר לא מודע לכך שמה שהוא אומר אינו אמת, הרי שלא ניתן לדעת זאת. אנשים כל הזמן משקרים במשחקי תפקידים, הם רק לא תמיד מתכוונים לשקר. בנוסף, החואי שמצביע לכיוון דרום ואמר שלשם ברח הגנב לא בהכרח באמת ראה אותו, הוא פשוט ממש רוצה שתיקח את החרב הגדולה שלך ותסתלק. אני נתקלתי בבעיה דומה, רק בתחום של דמויות השחקן. לשחקנים מסויימים יש נטיה לקבל דברים שאומרים שחקנים אחרים כאמת אבסולוטית ואז כשדברים לא קורים כפי שאותן דמויות אמרו שהם אמורים לקרוא השחקן (לא הדמות) מתרגז.

 

[Sabre Runner]

או, לזה בדיוק אני מתכוון.

אין שום סיבה שמה שדב"ש יגיד לדמות שחקן יהיה נכון במאה אחוז. יותר מדי אנשים חושבים שמה שהם רואים זה בהכרח האמת כשלרוב אין סיבה שכך יהיה. לדוגמה, במשחק של דרגורן, תפסתי חפ"ש של האויב וניסיתי להוציא ממנו מידע. הפעלתי רק כוח מתון והוא הסכים לתת לנו את השלט והקוד כניסה למעבדה. למה לי להאמין לו שזה הכל או שזה בכלל נכון? אולי זאת גם אחת הסיבות למה אני אוהב את מרוצללים. כי הוא משקף את המאפיין הזה של העולם האמיתי כמעט כל הזמן. במרוצללים, כמעט כולם מנסים לדפוק אותך בכמעט כל זמן נתון. כפי אפשר לראות במשחק הקצר לדוגמה שמופיע בספר (מהדורה שלישית), גם הג'ונסון לפעמים (או רוב הזמן) מנסה לדפוק אותך. אולי זה בגלל שמשחק הזה, השחקנים משחקים דמויות ששוות פחות מאפס להרבה אנשים, אבל אני אוהב את זה.

 

[snift]

אני לא כל כך נתקלתי בזה כי ברוב

המשחקים ששחקתי היו תמיד כאלו ששיקרו ובהחלט לא תמיד ניתן להאמין לכל אחד והדנויות לוקחות את זה בחשבון. כפי שכתבתי, אחת הדמויות הנוכחיות שלי יודעת לזהות שקר. במשחק אחר, שבו שחקן אחר שיחק את מי שאחר כל היה המורה של הדמות שלי, הוא כבר כל כך התרגל ליכולת שלו לזהות שקר שכשמישהו הצליח לעבוד עליו זה ממש היה משהו גדול. איתו בקבוצה אתה לרוב יכול להיות בטוח שמה שסיפרו לך זה אמת, או לפחות לדעת אם זה לא היה אמת.

 

[Nihau]

שאלה לגבי דמות שחשה בשקר

לא יש את התכונה הייחודית ל"שמוע" שקר. כשמישהו משקר לי משהו באיכות בקולו אומר לי שהוא כרגע שיקר לי- או לפחות הוא כרגע סיפר לי משהו שהוא מאמין כשקרי - שקר בכוונת תחילה. כל השקרים הלבנים נכנסים בקטגוריה הזאת וכך גם כל השקרים הרציניים יותר. אני לא עושה מזה סיפור כי מי ששיקר, במיוחד אם סביר שזה שקר לבן, עשה זאת מסיבות חברתיות וסיבותיו עימו. נסיון הוכיח כי עימות לגבי קיום השקר רק הביא לערמה איומה של שקרים נוספיפ ובדרך כלל בסופו של דבר נראה כי כל העימות היה תוצאה גרועה יותר מלא לעשות סיפור השקר. רק לרשום לעצמי שהיה שקר ולגלות מתישהו אם הוא היה גדול משקר לבן או לא. דמות כזו כמו שאתה מתאר סובלת מאותו הסינדרום. הרוב המאוד גדול של השקרים הם שקרים לבנים וחלק יםפה של השאר הם שקרים שנועדו להסתיר מידע אישי ומידע פרטי שאין חשיבות מדינית לאומית עצומה שיוודע לאומה כולה אבל לאותו אומר שקר זה חשוב אישית לא לספר את האמת לגבי זה. איך הדמות שלך מסתדרת עם זה?

 

[snift]

אכן. בדיוק בפגישה האחרונה

פגשנו 2 גמדים, לאחר שבצורה מסויימת הצלנו את חפציהם מגניבה. הבכיר מהם ציין ש"נעים לי מאוד", הצעיר החרה והחזיק אחריו ואמר את אותם מילים. בעוד הראשון התכוון לכך, השני בהחלט שיקר. אכן, דמות כזו שמה לב להרבה שקרים שעוברים בסביבה שלה. לדמות שלי יש את יכולת גם לדעת (בערך) עד כמה עמוק השקר, בנוסף בדברים רבים של "שקר לבן" לא ממש אכפת לך ששיקרו לך. אבן כן, הדמות שלי, כאשר היא מחוץ לאוניברסיטה ושלוחותיה, שומעת יותר שקר מאמת.

 

[Nihau]

לא ענית לי בכלל.

השאלה הייתה "איך הדמות מסתדרת עם זה" לא האם הדמות סובלת מזה הנחתי שהדמות חווה את אותו סינדרום כהנחת יסוד.

 

[snift]

איך את מסתדרת עם חוש הריח?

לפעמים דברים מסריחים ואז לא נעים לנו. לפעמים אנשים מסריחים והנימוס לא מאפשר לנו להגיד להם את זה. כפי שכתבתי - ברוב המקרים לדמות שלי לא אכפת. אם ניהאן הולך בשוק ושומע את פלוני שואל את אלמוני "מה שלומך" ואלמוני עונה לו "הכל בסדר" וניהאן יודע שהוא משקר, מה אכפת לו? הרי לכולם יש בעיות וכולם משקרים כל הזמן. האנשים הקרובים לניהאן יודעים מה המצב איתו ולרוב הם אלו שסובלים, לא הוא. כאשר הוא מדבר / שומע אנשים שאכפת לו מהם אז לרוב זה יתרון ובהרבה מקרים זה אפילו משעשע.

 

[Nihau]

חוש ריח הוא החוש הנחות ביותר שלנו

זה יותר דומה לחוש שמיעה (במקרה שלי לפחות) או לחוש שווה ערך בעוצמתו- אולי חזק כמו ראייה במקרה של דמות שכל פעם שמישהו משקר יש לה אזעקה בראש "שקר!" אז זה הופך למטרד כי כולם משקרים כל הזמן. ציפיתי לגישה של סינון, כמו שאנחנו מסננים פרסומות - שעדיין מציקות לנו למרות הסינון האוטומטי. אבל שעשוע? כדי להיות משועשע הוא צריך להיות אישיות על הסקלה שבין אמא תרזה סובלנית וסלחנית במיוחד ועד מישהו ציני לחלוטין או מישהו כמו לוקי מדוגמה- קפיץ מתוח שרק מחכה להזדמנות להחזיר לכל השקרנים שבעולם על הצביעות הבלתי נגמרת שלהם.

 

[snift]

לא מדובר ב"אזעקה" בראש, אלא

בידיעה. תלמידיו של גונדר מתיחסים לזה כאל שינוי בצליל המדבר. כל אחד מתאר זאת טיפה אחרת, הם עדיין שומעים את הנאמר, אך יש כאלו ששומעים צרימה מסויימת ביחד עם הדיבור, אחרים פשוט שומעים את הדיבור במספר אוקטבות למעלה או למטה כאשר נאמר שקר וכו'. יש כאלו שבהחלט פרשו במהלך הימודים מאחר ולא יכלו לעמוד במעמסה, אך אלו מעטים מאוד. הרבה יותר נפלו על אי היכולת להגיד דבר שקר. כנראה שחלקנו אכן ציניים למדי, אבל בשביל להיות כהן לאל האמת והיצירה ולשרוד את גונדר בהחלט צריך לבוא עם מטען ציניות גדול. רק מלשמוע את הויכוחים שלו ושל אוקיין אפשר ללמוד מהי ציניות.

 

[DDN]

הכל תלוי בדמות או במשחק.

גם בחיים, ישנם קלפים שאתה שומר קרוב לחזה. למה שמישהו יספר את כל האמת הידועה לו? מה זה נותן? יש את הקטע של "צורך לדעת", ישנו ידע שמאוד חשוב לדמות מסויימת שאחרים לא ידעו. אנשים אוהבים סודות, יותר אוהבים לגלות אותם (סודות של אחרים, לא של עצמם), וגם לחלוק אותם.

 

[Nihau]

אמת, שקר, אינטרס אישי ומה שביניהם

רמת השקר של דמויות בדרך כלל תלויה ברמת תכונות האופי שלהם- אמינות ותמימות. דמות שהאמת היא עקרון חשוב בחייה תעדיף לא לשקר ובמקרה הצורך תעדיף להשמיט קטעים, כי לא לספר אמת איננו שווה ערך לשקר מוחלט או אפילו חלקי. רוב הדמויות שלי נוטות להעריך אמת כמעט כערך עליון וחוש הצדק שלהן מפותח ביותר- גם אם ברמה האישית- בינן לבין אמות המוסר הפרטיות שלהם. אחרי הכל אנרכיסטיות היא גם אלמנט אופי שלי שמחלחל לתוך דמויותי. לינג סאו הוא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל במקרה הזה. הסיבה שלינג סאו נשאר בשיווה מתוארת יפה כאן. הוא מגיע מעולם שבו מי ששורד זה החזקים והתכמנים, מי שמצליח לחצוב לעצמו פיסה מהעולם בכוח ומי שמצליח לגנוב אותה במרמה. בשבילו "אמת" זה משהו שנשמע נחמד ששוטרים מושחתים מנפפים בו בעודם מפלילים אותך ושבתי המשפט מנופחי חשיבות עצמית מעקלים לך בעזרתו את כל רכושך. בקבוצת טיאן בהנחייתי הצטרף בן העשירים המפונק "ניל" שהינו שקרן איכותי וחלקלק. זה עושה לכל שאר הדמויות וגם לשחקנים בית-ספר מוצלח מאוד לגבי חשיבותה, ערכה, נזילותה וגמישותה של אמת והנוחות הבלתי נסבלת של השקר הקטן. ברור שיום אחד הדברים האלא עוד יתפסו אותו, שום דבר כזה טוב לא נמשך לנצח אבל בינתיים...