משחק המילים של פורים-כיפורים, לבד
מפתגמים נאים (למשל: אל-טול מן אל פוּר, ואל-קוּצוּר מן אל כיפור = הימים הארוכים מתחילים בפורים, והקצרים בכיפורים), תרם גם לאמונה כי פורים הוא יום המתאים לבקשות, לא פחות מיום הכיפורים. כבר לפני פורים היו כל מיני מטרוניטות (לאו בהכרח יהודיות) "מזמינות" ברכה מהחבר'ה. ברוב הסיפורים ששמעתי מהמקום ההוא, הקשר היפה ביותר בין היהודים לגויים היה דווקא בין היהודים לגויות. במקום ובתקופה בהם המטבע העובר לסוחר היה משהו שעובר דרך הקיבה, היוו בעלות-הבית הגויות, המאמינות בחוכמה ובברכות של היהודים (וגם בדיסקרטיות שלהם), את עיקר הקשר בין היהודים לגויים. בלילה, אחרי קריאת-מגילה והתבסמות קלה, היו הצעירים לוקחים מקל ארוך-ארוך-ארוך, כותבים על קלף את שמות עשרת בני המן ונועצים למעלה על המקל. מניפים את המקל גבוה באוויר, הולכים איתו בתהלוכה ועוברים מבית לבית תוך כדי שירה: "איש יהודי היה בשושן...". מהון להון, מגיעים לבית/לבתים של אלו שהזמינו מראש, ושם, בכוונה עילאית, טהורה וצלולה כמו היין שבנאד שהתרוקן זה עתה, משחררת הלשון את מוסרותיה ומתחילות לגלוש החוצה הבקשות הרלוונטיות: אלוהים, תן לה בנים/ תעשה שבעלה יחזור במהרה מארצות הים/ עשה שתזכה בדין שיש לה עם המלכות וכו'. וכמובן, בפורים של השנה שאחרי מתגשמות הברכות, ופאטמה, בין חיתול לטיטול, לא שוכחת את החבר'ה, ושולחת להם בלוק-גבינה וחלווה. השיא, לפחות בסיפורים ובאיך שהם יושבים אצלי בראש, הוא שכולם עומדים באמצע הרחוב הצר(ג"כ רחוב - תחשבו על מדינה מזרח תיכונית במאה ה-18), המקל הארוך איתם כמו עמוד-אש לפני המחנה, מסתכלים למעלה ומבקשים: "יא לוגום א-סמא, רושׁוחונא בִּקאלימה" - כוכבים שבשמיים, תזליפו עלינו
טיפטיפונת
מים (אבל רק טיפונת)... ומעל הגגות, כולם עם עשרות כדי מים שהוכנו מבעוד מועד, רק מחכים לאות. וכשהוא ניתן, קרי, כשהם שומעים את הבקשה, הם שוטפים בנהרות של מים את הרחוב ואת הפוחזים שלמטה, שמן הסתם תהיה זו להם המקלחת האחרונה, לפחות עד פסח.