בבקשה
אני לא יודעת איך לשים קישורים לפוסטים בפייסבוק, אבל אם יש לך כזה, חפשי את אמילי עמרוסי (בעברית) ותגללי למטה לפוסט מה-9 לאוגוסט (בתמונה מופיעה חשבונית של ארומה, וזה קשור, איכשהו, לסיפור)
אני אביא כאן את החלק שיעניין אותך (וגם אותי)
 
(רקע: אמילי עמרוסי היא מתנחלת, דוסית ע"פ הגדרתה, אמא ועיתונאית, ומחזיקה בדיעות ימניות-שמרניות ופמיניסטיות. הפוסט נכמב מנקודת מבטה הדתית-פמיניסטית אימהית. אני בהחלט לא מסכימה עם כל מה שהיא כתבה שם- אבל להלן תקציר)
 
ישבנו בשישי בצהרים מול הנוף ואמרתי לו שהוא מספיק בוגר וחכם כדי לשמוע איך באים ילדים לעולם. הוא הזדקף והיה לו מבט מאוד רציני.
 
זה חיבוק מיוחד, אמרתי לו. חיבוק שעושה נעים בכל הגוף. שרק אבא ואמא עושים. הם עושים את זה בשקט, בלי שאף אחד יידע (זה סוד שלהם). הם עושים את זה רק כשהם נשואים. והם עושים את זה מאהבה.
 
זה חיבוק נעים מאוד. כל כך נעים שבעוד כמה שנים אתה רק תרצה לחפש מישהי לחבק אותה. אבל תזכור שאתה חייב לעשות את זה עם רק האישה שאתה אוהב והיא אוהבת אותך, ורק עם אישה אחת. אסור למשל לבגוד באישה האהובה שלך ולעשות את החיבוק הזה עם אישה אחרת במקביל. אסור באיסור חמור לעשות את זה אם האישה לא רוצה, או עייפה, או חלשה. אסור לעשות את זה עם סתם אישה, אלא רק עם האחת שהתחתנת איתה והיא אהבת חייך. רוב הזמן לא עושים את החיבוק הזה רק כדי ללדת ילדים, אלא כי זה מחבר בין אבא לאמא והופך אותם לאחד.
 
"גם אתם עושים את זה?" הוא שאל, קצת מבוהל וקצת רגוע, "מישהו לימד אתכם איך לעשות את החיבוק הזה?". לקחתי מחברת ספירלה ועט וציירתי לו ביצית וזרע שנפגשים. הסברתי לו איך בדיוק הם נפגשים. הוא הסתכל עליי בחוסר אמון מוחלט מעורב בגועל. הבטחתי לו שכשיגיע הרגע, הוא יידע לעשות את החיבוק הזה, כי זה משהו שטבעי לנו כמו לנשום.
 
הבהרתי לו מושגים שהכיר כבר שנים, אבל לא הבין: "לשכב עם אישה" זה לא לנוח לידה על אותה מיטה. ומה זה "נידה" (הכיר את המושג כי לומד תורה באופן מקיף, אבל לא לגמרי הבין), ואיך הרחקה יוצרת געגוע. התוודיתי על השקרים של כל השנים: התינוק לא באמת יוצא מהבטן של האמא, אלא מהמקום שאליו נכנס הזרע. הוא התפעל. סיפרתי לו שצורך בחיבוק הזה מנהל את העולם, מוציא אנשים מדעתם, ויכול לגרום למלחמות. שכולם עשו את זה, אפילו משה רבנו ואברהם אבינו.
 
הסברתי לו איך מונעים היריון. איך מתפתח היריון. ואיזה פלא יפה זה – שהוא נוצר חצי מאמא וחצי מאבא. מה זו הפלה. מה זה אונס (הם מכירים מגיל אפס את האזהרות מפגיעות מיניות, המקום הפרטי שאסור לאף אחד לגעת בו, פעמוני אזהרה, לספר לאמא וכו'. הפעם דיברתי איתו מהזווית של הפוגע הפוטנציאלי). מה זה מקווה ומדוע טובלים בו. מה זה וסת ורחם ושחלה וביצית. פין ואשכים וזרע. ייתכן שכמה דתיים יירתעו כאן. למה אמא צריכה להכניס לראש של הבן שלה דברים כאלה. העובדה היא שרובנו לא מסבירים – לא מתיישבים ליד כסא הנהג - ואז מאבדים את הילד לתוך עולם מושגים רע. זה תפקיד שלנו כהורים. גם אם זה מביך. ואף אחד לא מוגן: אין אפוטרופוס ואין קהילה הרמטית. אין.
 
אנחנו לא יכולים להשאיר את זה לסביבה. זו אחריות שלנו לבנות כלי קיבול למציאות המורכבת שבה הם חיים, מציאות שבה רבנים אונסים ויש פגיעות מיניות בתוך ישיבות תיכוניות, ומנגד - מתירנות מינית פסיכית במה שקל לכנות 'תל אביב'. אם כשהוא ישמע לראשונה את המילה המגעילה "זיון", זה ייכנס אצלו למיכל של "חיבוק מיוחד", אהבה וחיבור – דיינו.
 
היה לי חשוב שייצא עם ציוד לחיים, משפטים שיישארו חקוקים בו, הד.
זה לא חטא – זה דבר נעים ומותר ומשמח.
זה לא מגעיל – ככה באת לעולם.
זה לא יכול להיות רק לצורך סיפוק הצרכים שלך – יש שם עוד אדם, אישה, ואתה חייב לראות אותה. הגוף שלה הוא לא כלי או חפץ, אלא זה דבר שאתם עושים יחד.
יבוא יום והגוף שלך ירצה כמה שיותר כיבושים (זה מה שגוף רוצה, ככה הוא, וככה זה אצל כולם – גם אצל רבנים וצדיקים), אבל אתה תצא לחפש את האישה שתרצה להזדקן איתה ורק אז. ורק כשהיא מעוניינת בזה. ורק מתוך אהבה.
