הקארה של קארטה
קארטה כ"יד ריקה" הוא מונח חדש. הראשון שהשתמש בו היה Hanashiro Chomo ב-1905. ב-1936 היתה פגישה של המאסטרים הגדולים, בה הוחלט לשנות סופית את הקאנג'י (סימניות סיניות) מ"סיו" (כן, שושלת טאנג) ל"ריק". בשניים מספריו (לפחות) של Funakoshi Gichin הוא מדגיש שהקאנג'י שונה על מנת להדגיש שמדובר במשהו יפני מקורי (ראה Karatedo Nyumon ו- Karatedo My Way of Life). למי שמכיר את ספריו האחרים וקורא בין השורות מובן שהסיבה היא לאומית בלבד (שנות ה- 20'-30' של לוו בלאומיות מאוד חזקה ביפן). השיטה האוקינאווית ללמוד קאטה זהה לחלוטין לצורה בה לומדים קאטה (לעומק) באומנויות הלחימה הסיניות. טכניקות ההגנה העצמית בקארטה אוקינאווי מכסות בלימות, מכות, בעיטות, הטלו, בריחים, נעילות, שבירות מפרקים, פגיעה בנקודות על המרידיאנים - שיטה שלימה, כמו באומנויות הסיניות (והכל מתוך הקאטה, כמו בסין). בקארטה אוקינאווי מסורתי יש כלי נשק (בכל פלג) בכמות זו או אחרת. כל הפלגים של הקארטה האוקינאווי קושרים את עצמם לאומנויות הלחימה הסיניות בצורה זו או אחרת. ה- Bubishi כתוב בסינית קלאסית. עד 1601 אוקינאווה שייכה את עצמה באמצעות שיטת המנחות לסין. מסקנות: 1. "יד ריקה" הוא מושג חדש, ולכן כל הפילוסופיה הקשורה למושג זה היא חדשה (ולדעתי, שטחית). 2. האוקינאווים נחשבו (ואולי עדיין) לאזרחים סוג ד' כי הם לא יפנים. יכול להיות שהמאסטרים ניסו לתרום את תרומתם לקיסרות (ראה לינק למאמר) על מנת לקבל יחס יותר נאות. 3. Uehara Seikichi כותב בספרו, The Essence of Okinawan Karatedo, אודות תהליך ההדרדרות של הקראטה ביפן לאחר מלחמת העולם השניה - מכיוון שבתקופה זו האומנות נחשבה לדבר יפני טהור, אף אחד מהתלמידים היפנים שנשארו לא טרחו לחפש את המקור באוקינאווה (מחוז נידח ולא מתורבת), ופיתחו לעצמם שיטות ספורטיביות ושטחיות. *לינק: http://www.fightingarts.com/reading/article.php?id=208 בעז