לפי מה שאני הבנתי
"היד הריקה" פירושה לבוא לקרב בצורה ריקה ככל האפשר. ריקה מבחינה נפשית, ריקה מבחינה מנטאלית. לתת לסיטואציה לזרום דרככם. הקרב והלחימה לא צריכים לבוא ממכם, אתם לא היוזמים שלהם. ע"י לימודי קראטה אתם פשוט מאפשרים להם לזרום דרככם באופן טבעי, רוכשים את היכולת לתעל את אומנות הלחימה שכבר קיימת שם. ופילוסופיה זו תקיפה לכל אקספקט בחיים. כלומר, שצריך לתת לחיים לזרום דרככם, ולא לנסות לשנות את הזרימה הטבעית. אפשר לשנות את פניהן של זרימות מסויימות, רק לאחר שתפסיקו להתנגן אליהן ותתנו להן לזרום דרככם בלא מפריע. עכשיו, ההבנה שלי באומנויות לחימה היא מאוד מוגבלת, אבל לפי מה שהבנתי, בקונג-פו (לא משנה איזה סוג, און קין צ'ין צ'ונג למשל אם אתם חייבים משהו) הפילוסופיה היא הפוכה. דרך העשיה, דרך הלמידה, ליזום ליזום ליזום, להפעיל להפעיל להפעיל (נכון שיהיה מעניין לראות אמן קראטה ברמה גבוהה נלחם באמן קונג פו ברמה גבוהה?). אני דווקא יותר מתחבר לפילוסופיה הזו של היד הריקה, שיש לבוא לשיעורים, לקרבות, לחיים, כדף חלק לגמרי, ולתת להכל לרשום את עצמו עליך. רק כך תוכל למחוק ולשנות את הרשימות, אחרי שקראת הכל כמובן, על מנת לקבל את התמונה הגדולה על כל פרטיה. אם אתה מגיע לחיים עם דבר מה כתוב עליך, אתה מפסיד עוד משהו שהיה יכול להירשם שם. אך מצד שני, אני גם מתחבר ל"דרך הקונג-פו" הזו של להיות בתהליך למידה ויזימה רציף בקשר לכל אספקט בחיים. האין זה מתנגש? האם זה מתנגש או משלים אחד את השני? והאם אפשר להביא פילוסופיה אחת, או נק' ראיה אחת, לאומנות לחימה אחרת היוצאת מנק' ראיה שונה?