ושוב אני מפספס...
על דבריו של וגאן אפשר לומר שליצנות אחת דוחה אלף דיונים מעמיקים... (אל תיקח אותי ברצינות. היה גדול, באמת). השאלה של פרשנות היא שאלה עתיקת יומין, והיום גם קראו לה בשם: "הרמנויטיקה" (לא יודע מלשון מה זה). באופן כללי הדיון הוא האם וכיצד ניתן להגיע לדעתו המקורית של כותב הטקסט, על פי שיקולים ענייניים בלבד (ועד כמה הם קיימים), וללא הטיה מצורת המחשבה והדעות הקדומות של המפרש. הגיעו הדברים לידי כך שאחד מאבות הפוסט מודרניזם (דרידה, כמדומני) טען שאין כל אפשרות להגיע לדעתו של כותב הטקסט, ולכן גם אין זה מענייננו, וכל השאלה לגבינו היא מה אומר הטקסט לנו, בלי קשר לכוונתו המקורית של הכותב (ראיתי מישהו שתהה האם דרידה חשב שאת כוונתו הוא יבין מי שיקרא את דבריו...). יש רבים הטוענים שזוהי בעצם עמדת חז"ל בהידבקם לדרך ה"דרש". ואף על פי כן, רבים טענו שאפשר ואפשר לנסות להגיע לדעתו של הכותב (גם אם כמובן לא במאה אחוזי ודאות, אבל לא כל דבר ודאי בחיים, ונכון יותר לומר ההיפך). לכן, בוויכוחים בין הפשטנים (במיוחד של ימי הביניים, אבל כלל לא רק) כל אחד סבר כפי הנראה שדעתו היא האמיתית, או לפחות היותר מתקבלת על הדעת. איך מנסים לפענח את המשמעות המקורית? ישנם אינדיקטורים רבים, וצריך להפעיל אותם יחד: א. בדיקת המשמעויות האפשריות של המילה הנידונה, על ידי בדיקת האזכורים התנ"כיים האחרים שלה, ועל ידי השוואה לשפות קרובות (בימינו נוספה יכולת השוואה לשפות שמיות שלא הכרנו בעבר, כמו אכדית ושפות אחרות), וגם לשפות רחוקות בהבנת דרכי החשיבה והדיבור האנושי. ב. בדיקת ההקשר, הקרוב והרחוק יותר. איזו פרשנות משתלבת טוב יותר עם כוונת הפרשה כולה? ג. בדיקת ארמזים לפסוקים אחרים בתנ"ך (אם יש, ובדרך כלל ויש כאלה בשפע), ונסיון להבין למה רמז המקרא בכך. ד. ניתוח ספרותי של מבנה הפרשה (מבנה כיאסטי, מילות מפתח [המופיעות בדרך כלל 7 פעמים, ולעתים 10), ונסיון להבין מה הוא מביע. ה. ישנם כמובן הניקוד והטעמים. לגביהם אמנם קיימת מחלוקת עזה, מהו בדיוק מקורם (משה רבנו? עזרא הסופר? אנשים עלומים בזמן כתיבת המסורה, הניקוד והטעמים?), מכיון שהסימנים לכתיבתם פותחו הרבה אחרי שנכתב המקרא (אם כי אין ספק שקראו עם ניקוד, כמובן, ונראה שאף עם טעמים) - לפני כאלף שנה (וקצת יותר). האבן עזרא היה תומך נלהב של היצמדות לניקוד ולטעמים, ובין האחרונים ידוע שד"ל (שמואל דוד לוצאטו; חי לפני כמאתיים שנה, באיטליה), שטען בתוקף שאין לנו להיצמד אליהם (והביא מובאות מראשונים רבים - בהם גם הראב"ע עצמו - שפירשו בניגוד להם). וישנן עוד דרכים רבות, שפותחו ונידונו במהלך השנים. ואף על פי כן, עם כל הדרכים הרבות, פעמים רבות אנו נשארים ב"תיקו", בלי יכולת להכריע איזו מהפרשנויות היא הצודקת ("מקראות שאין להם הכרע). אמת, שיש לקחת בחשבון שייתכן ששתיהן צודקות, אך פעמים רבות הדבר בלתי אפשרי, מכיון שהן פשוט סותרות זו את זו. ובכלל, בפרשנות המקרא ישנו ממד נוסף על פני הרמנויטיקה רגילה, והיא שקשה לדבר על "כוונת הכותב" כאשר מדובר בקדוש ברוך הוא, שהגיוני שלא התכוון למשמעות אחת בלבד. על יסוד זה מדובר על ארבעת ממדי הפרשנות של פרד"ס - פשט, רמז, דרש, סוד - שאין הם סותרים זה את זה אלא משלימים (וכמו שאומר רשב"י בזוהר (בערך, ובתרגום): אוי להם לבני האדם החושבים שהתורה באה לספר לנו סיפורים בלבד, אלא הסיפורים הם כלבושים לגוף, וכגוף לגבי הנשמה, כשהסוד, הפנימיות, הוא העיקר. אבל כבר גלשנו מהנושא. אוסיף רק, שמעניינת אותי דעתו של רש"י (או רשב"ם, או ראב"ע), גם אם אני חושב שאינה "ה"פשט - מכיון שהוא מצביע על פן פרשנות אפשרי מסוים, ומשום שדברי רש"י חשובים לי כשהם לעצמם, גם ללא קשר להבנת דברי המקרא.
