זה מזכיר לי דיון שהיה לי פעם עם זוג אמריקני אמיד, והגישה שלהם היתה שמי שקונה בזול - לרוב משלם ביוקר.
כן. הביטוי האמריקאי הוא "you get what you paid for".
אם למשל תקנה מזוודה בוולמארט, סביר להניח שהיא תהיה מאוד זולה אבל תתפרק מהר מאוד ואחרי שתיים או שלוש טיסות כנראה תצטרך לקנות מזוודה חדשה. אבל אם תקנה מזוודה של סמסונייט - כנראה שתשלם פרמיה מסוימת על השם, אבל גם תקנה מזוודה שתשאר איתך שנים גם עם ״זורקי המזוודות״ בשדות התעופה.
לפעמים למוצרים מוולמארט יש שימוש. כשגרתי באטלנטה אחת החברות שלי היתה גננת שהיתה קונה את בגדי העבודה שלה שם - בתור גננת הבגדים שלה כנראה היו מתלכלכים בכתמים מצבע או כל דבר אחר שלא יורד בכביסה פחות או יותר באותו קצב שהבגדים היו מתבלים, כך שמבחינתה לא היה שווה להשקיע בבגדים יקרים אך אמינים יותר.
אבל השאלה עד כמה זה נכון גם לשירותי איי טי למשל, ועד כמה לפעמים פתרונות מהירים שעובדים זמנים עדיפים תמיד על פתרון יסודי שייקח יותר זמן.
זה נכון, אבל שוב - זה השיקול העסקי של הלקוח. גם הם יודעים שיש הבדל בין וולמרט לסמסונייט (אגב, סמסונייט נהיו קצת מאפנים בשנים האחרונות, למרות המחיר).
השירות הצבאי של היום הוא לא מה שהיה פעם.
אני זוכרת למשל את הטירונות שלי (טירונות כללית של בנות, כזו שמגיעות אליה נערות מכלל הקשת החברתית בישראל, לא טירונות של יחידת יוקרה) - ושם המפקדות שלנו ממש השפילו מישהי שהעזה להביא מכתב מאמא שלה על אירוע משפחתי שהיא רצתה להשתחרר כדי להשתתף בו במקום לשוחח איתן בעצמה.
כיום יש לכל אמא שרק רוצה את זה את מספרי הטלפונים של כל המפקדים של ה״ילד״ כדי שהיא תוכל לשוחח איתם באופן אישי כשל״ילד״ קשה מידי.
המם.... שמעי... ראי... הייתי קצין בצה"ל, אני מקווה שאת יודעת. כבר בסוף שנות ה90, כשרק הופיעו הטלפונים הסלולריים, התקשרה אליי אמא וצעקה למה הילד שלה לא מקבל יחס טוב. שנתיים-שלוש אחרי זה היו מתקשרות אליי הנשים של חיילי המילואים שלי שהיו כפול ממני בגיל וצועקות עליי למה אני לוקח את הבעלים שלהם מהמשפחה (הבעלים בזמן הזה צעקו עליי באוזן השניה שלא אעז לשחרר אותם למה הם צריכים קצת חופש גם). זה רק נראה ש"בתקפותנו היה אחרת". דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת, כמו שאמר דוד המלך.
ומתבר שזה גם לא פעם האישיות של הילד. יש סוגי אישיות שמגיבים טוב יותר לחינוך קשוח כזה ויש כאלו שפחות.
נכון.
וגם אי אפשר להכחיש שבנות של שני פרופסורים למשפטים שלמדו ולימדו באוניברסיטאות הכי יוקרתיות שיש בארה״ב הן כנראה ילדות עם יכולות שכליות מאוד גבוהות מלכתחילה.
בוודאי.
אני גם זוכרת שבתור נערה קראתי את סדרת הספרים של ״בית קטן בערבה״ - סדרת הטלוויזיה הידועה התבססה באופן מאוד רופף על הספרים האלו, שהיו סמי אוטוביוגרפיים של הסופרת (עם הרבה התאמות לקהל היעד), ואני זוכרת הרבה מאוד מסרים על כך שעבודה קשה מובילה בסופו של דבר להצלחה, והמשפחה שהתחילה את הנדודים שלה מערבה בעוני גדול הצליחה בסופו של דבר להתבסס כלכלית בבית האחרון שלהם בדרום דקוטה.
מה שמצחיק הוא שכיום המסרים החיוביים של הספרים בוטלו בין השאר כי הסופרת התייחסה ל native Americans באופן שלילי מאוד, שתאם את החוויות של המשפחה שלה באותה תקופה. אבל זה נחשב ללא תקין בתקופה הנוכחית להתייחס אליהם כך, ולכן הספרים בוטלו.
נשים רגע בצד את הילידים, זאת דוגמא מצוינת לחזור לפוליטיקה האמריקאית. אבל לפני זה החינוך
הטענה הזאת של "עבודה קשה מובילה בסופו של דבר להצלחה" היא סיסמא די ידועה של השמרנים האמריקאים. למה? כי מה הם אומרים - אנחנו לא נעזור לכם, לא נתמוך בכם, אתם צריכים לעשות הכל לבד ורק ככה מגיע לכם להצליח. אבל מי שאומר את זה - יש לו את ההון של דורות אחורה שצברה המשפחה, יש לו את היתרון היחסי של לגור באזור טוב עם בתי ספר טובים, יש לו את הקשרים והכסף להתקבל לאוניברסיטאות טובות, ויש לו את הקשרים והרשת החברתית להתקבל לעבודות הטובות. ומנגד: העניים שאין להם כלום ומוכרים להם חלום, ואז מגזלטים אותם עד אינסוף. מערכת בריאות ציבורית? לא, תעבוד קשה ותצליח! מערכת חינוך ציבורית? לא, תעבוד קשה ותצליח! מערכת תחבורה ציבורית יעילה? לא, תעבוד קשה ותצליח! אבל אי אפשר להצליח. לנו בארץ זה נורא קשה בכלל לקלוט את זה - כי לנו יש את כל הדברים האלה, תמיד היו, ואנחנו לא מתארים מצב שאין אותם. אפילו לפני חיים רמון הייתה פה מערכת בריאות
יחסית מתפקדת. יש מערכת חינוך מצויינת, ועם כל הבעיות של הדוסים והשבת - מערכת התחבורה הציבורית בארץ היא לאין שיעור טובה יותר מכמעט כל מקום בארה"ב.
בתקופת בית קטן בערבה, הנהירה הגדולה של האירופאים מערבה, לא הרבה אנשים הצליחו. כן, יש איזה גיררדלי או לוי שטראוס, אבל הרוב - נעלמו. חלקם התיישבו בבית קטן בערבה ועכשיו גרים בחור בקנזס. חלקם מתו בדרך מטיפוס. חלקם חזרו אל מאיפה שבאו. חלקם מצאו את עצמם במקסיקו (עד שהאמריקאים כבשו את כל צפון מקסיקו למה שעכשיו דרום ארה"ב מטקסס עד קליפורניה) או במושבות הבריטיות הצפוניות (שעכשיו הן קנדה).
עדיין, הם לא בדיוק "עבדו קשה והצליחו". הצבא האמריקאי שמר עליהם, הם קיבלו קרקע (homestead) בחינם, וכל מה שהם מצאו והרוויחו היה שלהם (לא היה שום מס הכנסה אז, או בכלל מסים, רק מכסים). גם הגדרת ה"הצלחה" הייתה אחרת לגמרי: הם לא מתו מרעב ומקור וממחלות, זאת הייתה ההצלחה. לא רף הכי גבוה.
ונחזור רגע לילידים ולתקופת אמצע המאה ה19 (או יותר קרוב לתחילתה). אחד הנשיאים הכי אהודים על ידידינו דונלד טראמפ הוא אנדרו ג'קסון. היה נשיא באמצע שנות ה30 של המאה ה19. במה מפורסם אדון ג'קסון, חוץ מהיותו הפרצוף על שטר 20 דולר? בזה שהוא היה טראמפ הרבה לפני טראמפ. הבחור ריסק את הכלכלה האמריקאית באותה התקופה, גרם לחיסול מערכת מוניטרית ובנק מרכזי (שארה"ב עד עכשיו לא התאוששה מזה - אין בנק מרכזי בארה"ב כמו שיש בארץ את בנק ישראל), ובין היתר התפרסם בכך שעבר על החוק בגסות ובהתרסה, עם ציטוט שלו שאומר: "Well, John Marshall has made his decision, but now let him enforce it."
כשבית המשפט העליון פסק נגדו. טראמפ רואה בו דוגמא ומופת, הוא שם את הדיוקן שלו במקום בולט בחדר הסגלגל, ומדבר הרבה על כמה שהוא מעריץ את ג'קסון. את הנשיא הכי עבריין שהיה בארה"ב לפני טראמפ, וזה כולל את ניקסון. הא, הילידים. הפסיקה של בית המשפט העליון הייתה איסור לגרש את הילידים מג'ורג'יה (כן, אותה ג'ורג'יה, איפה שהיית), ופעל יוצא של סירובו של ג'קסון לאכוף את הפסיקה אירעה מה שנקרא עכשיו "
מסלול הדמעות", צעדות המוות של האינדיאנים מג'ורג'יה מערבה.
אגב, הספרים לא "בוטלו". לא יודע איך אפשר לבטל ספרים. הם קיימים,
אפשר לקרוא אותם, וגם הסדרה
קיימת וזמינה (בארה"ב - בPeacock, שירות הסטרימינג של רשת NBC).
