אתה לא מבין לאן אני חותר
אני מתנצל, התנסחתי לא טוב, השעה, ובעיקר ההלם... נסביר שוב. אני לא בעד לגשת לשולחן המשא ומתן ועל ההתחלה להציע את הכל. זוהי דיפלומטיה גרועה לדעתי. אני בעד לתת את כל השטחים על ההתחלה, ולהגיע למצב שבו אנחנו צריכים להכריע בסוגיות שבהן באמת קשה לנו ולהם להתפשר. האם זה באמת משנה למישהו אם ישראל תחזיק ב-94% מהשטחים, או 98%? אלו לא הסוגיות שתקעו את המשא ומתן עד עכשיו וההתעקשות של עראפת ושלושת המנהיגים הישראלים שהתחלפו בשנים האחרונות מראות עד כמה המנהיגות משני הצדדים דפוקה. הויכוחים החשובים באמת הם על ירושלים, על קיומו של צבא פלשתיני, על זכות השיבה, על כביש מחבר בין עזה לגדה, על המים. אלו ויכוחים בעלי ערך ועל קיום, ולא על אדמות. במקום לתקוע את המשא ומתן בלשב שבו אנו יודעים שלא הצענו הכל, אנחנו צריכים לצאת מהשטחים לחלוטין, ולנתב את המשא ומתן למצב חדש. מצב שבו אנחנו לא יכולים ללכת יותר רחוק ממה שהצענו. כאשר ברק הציע 82% מהשטחים ואמר בדיחה בסגנון 'הצעתי הכל', היה ברור לפלשתינאים שאפשר לסחוט ממנו, כמו שחסטו מביבי, הרבה הרבה יותר. מנחם בגין הציע להם בחזרה את הכל והיה ברור שהוא לאמוכן ליותר. וזה עבד. אתה יכול להמשיך ולהפחיד אותנו עם הגאונות העסקית שלך (תגיד צחי, יש לך תואר בכלכלה? לי אין, ולכן אני לא מנסה להמציא כל מיני תיאוריות על הסחר עם המנהיגות הערבית), בינתיים ניסינו ללכת בדרך שלך לשאת ולתת- להציע 82% ממה שאנחנו יכולים לתת, וקיבלנו אגרוף בפרצוף- פעם ראשונה בתקופת ביבי באירועי מנהרת הכותל, פעם שנייה וכואבת במיוחד עם פרוץ האינתיפאדה.