כאדם? שמע, כל אדם אוהב לבחור באפשרות הקלה
ביותר. הכי קל זה להתלונן כאן על המצב הבטחוני, החינוכי וכל מה שביניהם ומעבר לכך - לארוז את הדברים - ולהגשים איזה "אמריקן ד'רים". לחיות חיים ורודים באמריקה, או באירופה - שמע, אלו חיים משתלמים ביותר. לחיות במדינה מערבית לגמרי, עם תרבות מפותחת, מוזיאונים, שהקהל בה מנומס, ושאין בעיות - מבחוץ או מבפנים - כמו שיש לנו - זה פגז. באמת. אבל הבעיה כאן היא לא באיך אזרח מסתכל על החיים שלו עצמו. לפעמים אדם צריך לשאול את עצמו מה הוא יכול לעשות לזולתו - במקרה זה, החברה, המדינה - מלבד מה הוא יכול לקבל. וזה אחרי שהוא קיבל דיו ממה שסביבתו מסוגלת להעניק. אתה יודע למה אנשים נשארים כאן? למרות הכול? כי הם מאמינים - ויודעים - שאפשר לשפר. לתקן. לשדרג. לנסות לרומם כאן את הדברים. לפתח. לחזק. להתקדם. פשוט לשאוף ליותר- וגם לעשות יותר, בשביל זה. הכי קל זה לשבור את הכלים - אין יותר קל מזה. אבל הסיבה שאנשים מוכנים להשאר כאן, ולהגן כאן על המדינה-היא שהם נותנים לה צ'אנס. צ'אנס לעוד. צ'אנס להוכיח מעצמה-ומעצמם, משהו. צ'אנס שישראל היא לא רק "גזענית", או "מדכאת", ושכל הזמן נלחמת, ושהחינוך גרוע בה-ואין לה עתיד. אנשים נשארים כאן, למשל, כדי להוכיח לעולם שישראל יכולה לעשות שלום. שישראל כן מדינה מפותחת. שישראל כן יכולה לטפל בחינוך. שישראל כן יכולה לטפל בבעיות שלה-ולא לתת להן להכריע אותה. "ישראל", או בכלל "מדינה" זהו מושג מאוד ערטילאי. מי זאת ישראל? ראש הממשלה? שמתחלף כל 4 שנים יחד עם ממשלתו? הנשיא? הכנסת? שמשנה את המבנה שלה כל כמה שנים? מדענים? פיזיקאים? רופאים? יזמים? בעלי חנויות? ראשי ערים? (ועוד?) ישראל היא אנחנו - האנשים שחיים בה, שבוחרים את המנהיגים שלה, שבונים אותה (או הורסים אותה), שמבקרים אותה-ושמסבירים לעולם כל צעד ושעל שהיא עושה. שאנחנו עושים. זה המצב. המצב כאן לא קל. אבל שווה להשאר כאן ולהלחם על עתידה של המדינה שלך - מאשר לברוח ולחפש חיים ורודים בארץ אחרת. כך לפחות אני חושב.
