האם ההורות באה לכם בטבעיות?

[כ פ ת ו ר ו פ ר ח]

לא יודעת ../images/Emo12.gif

אני מגדלת את הכפתור כמו שהייתי רוצה שיגדלו אותי. זה הכי טוב שאני יודעת, ואני מקווה שמה שאני מחשיבה הכי טוב הוא באמת כזה גם בשבילה. מה שכן, אני לא רואה בהורות מקצוע, אלא תפקיד. ובתור אחת שעברה לא מעט תפקידים בכמה וכמה תחומים, אני מרגישה שזהו תפקיד חיי. לא עניתי על השאלה שלך, נכון אינה?

 

[מרב.]

וואלה, פרח, אמרת משהו חשוב-

"אני מגדלת את הכפתור כמו שהייתי רוצה שיגדלו אותי". זה כ"כ *זה*

 

[liati7]

צריך ללמוד והרבה

לי זה ממש לא בא בטיבעיות, לא הספקתי לעכל את זה שאני בהריון וכבר ילדתי.... לא הספקתי להתארגן נפשית להיות אמא. אני דווקא הייתי ילדה שעושה ביביסיטר אבל לא לתינוקות אף פעם תינוקות לא דיברו אלי ולא התלהבתי להחזיק אותם. הייתי צריכה ללמוד הכל ולמזלי בעלי היה בעל הניסיון בין שנינו ולקח על עצמו את הימים הראשונים. לאחר הלידה כולם הלהיבו אותי להאריך את חופשת הלידה וכדי לא להיראות שונה באמת הארכתי, אבל לאחר חודשיים בבית הבנתי שזה לא בשבילי ובכדי להישאר שפויה עדיף לי לחזור לעבודה כמה שיותר מהר ולהשאיר את הטיפול בילד למטפלת מנוסה (הסבתא במקרה שלנו) ולהנות ממנו בשעות אחר הצהריים והערב. מקווה שהבנת אותי כי אני לא כ"כ הבנתי את עצמי....

 

[תוליק]

בהריון וכל הזמן שלפניו חששתי מאוד

האח"כ בא מאוד בטבעיות. כל דבר שעשיתי נבע מתוכי, כאילו חיכה שנים לפרוץ, והיה הכי נכון והכי "אני". בתקופת הטיפולים לא העזתי להרים תינוק. לא רציתי שיראו ויגידו "נו, מה קורה?" (עד היום אני לא מציעה לנשים שאני יודעת שמנסות להרים את נעמה כי אני יודעת מה זה עשה לי) לא רציתי שהרגשות שלי יכנסו לפעולה וירצו גם. ובמקום מסוים חששתי שלא מתאים לי להיות אמא (צריך סיבה הרי למה אני לא נכנסת להריון. עד היום ערן צוחק ממני, ומזכיר לי את כל החחשות האבסורדיים. איך פחדתי שאהיה אמא רעה, שלא אוהב את הילד שיוולד לי. מספר הודעות פתחתי ב"הריון אחרי טיפולים" על החששות שלי להפוך לאם. המדהים הוא שברגע שהיא נולדה הכל נעלם (אולי אפילו לפני, כשהגענו לבית החולים) .

 

[הילהל]

../images/Emo51.gifלאינה וכל המגיבות ../images/Emo140.gif

תודה לכן על הכנות והפתיחות. הדיון הזה הוא בדיוק מה שהייתי צריכה (ואין לי מושג למה הוא התפתח ככה כאן ולא במיקום המקורי). אני לוקחת מכן המון. את התובנה לגבי האופי של התינוק/ילד/לידה - רבות אמרו "אני טבעית כי יש לי תינוק נוח". לי היתה לידה מהגיהנום, שגררה הרבה תסבוכות, ותינוק שקשה לו ושהקשה עלינו - אולי ההתחלה הצולעת משפיעה? את המחשבות על המחסור במודל ועל אבדן האינטואיציה - אני הרי מנסה לגדל ילד בערך בסתירה לכל מה שאמרו להורים שלי לעשות (אותי גידלו לפי ד"ר ספוק - ארוחות בזמנים קבועים, לתת לתינוק לבכות וכד'). זה ודאי לא תורם. והכי הכי את מה שאמרה כפתור ופרח "אני מגדלת אותו כפי שהייתי רוצה שיגדלו אותי". זה משפט שצריך להעתיק באותיות ענק ולתלות במקום שקרוב לעין וללב. אין נכון ממנו! ושוב תודה, נהנתי מהדיון והשכלתי ממנו.

 

[עמית@]

את תמיד מוזמנת להישאר ולהעלות

נושאים להתייעצות, מנסיוני, הפורום הזה הוא מהמוצלחים שיש

 

[כ פ ת ו ר ו פ ר ח]

שמחה שעזרתי הילהל...

ממרומי 5 חודשי אימהותי, אין לי שום תובנות אחרות פרט לזה.

 

[אינה של יערה ואלה]

לחלוטין לא בטוחה בקשר בין אופי

הלידה לאופי הילד. אצלי שתי ההתחלות היו צולעות מאוד, השניה היתה צולעת אפילו יותר מהראשונה, ואלה שלי, זו שהתחילה מאוד צולע, צלולה ורגועה, ויערה - אש וסערה ופעלתנות בלתי פוסקת. רק עכשיו, בגיל שלוש ורבע, היא איכשהו מעסיקה את עצמה ומאפשרת לי איזה שהוא מרווח נשימה. מה לעשות, יש ילדים תובעניים יותר מאחרים. זה האופי שלך, זה האופי שלו, ואת יודעת משהו? אני חושבת גם שהחשש הזה, איך אני מתאימה למודל האם האידיאלית כפי שאני רואה בספרים ובפורום (שם אף אחת לא צועקת, לא מתעצבנת, כולן רכות ומכילות ותמיד מספיקים להתארגן בבוקר), גם משחק תפקיד. לי היה משבר רציני מאוד כשהפער בין הגישה של "חינוך לגיל הרך" - לא להפעיל כוח בשום מקרה, תמיד להסביר, לנמק, להתחשב בילד כך שהוא יתחשב בך - לא התיישב אצלי עם המציאות. הייתי בטוחה שהיכולת שלי להיות אמא כמו שאני רוצה פגומה מן היסוד, אחרת איך אפשר להסביר את העובדה שאני מנסה להיות "כזו", ההתנהגות של הילדה מגיעה בתגובה לשיאים של השתוללות, ובסוף אני ההיפך הגמור ויוצאת מכלי.

 

[שירלי של השלושה]

האמת, לא הגבתי כי אני לא כ"כ מבינה

מה זה אומר? מה זה בא בטבעיות? כן, ההורות באה באיזשהו מקום באופן טבעי. נכנסתי לזה וצללתי לתוך מים עמוקים. מחשבה תמיד יש וגם חיבוטים אינסופיים ולמידה מתמדת. אבל בסופו של דבר אני ואילן מוצאים את עצמנו מתנהגים בעיקר עפ"י האופי שלנו והאינסטינקטים שלנו וכנראה גם כתוצאה מהחויות שעברנו אנחנו בעצמנו כילדים וכבוגרים. זה טבעי? מה זה טבעי? אולי תסבירו לי ואוכל להיטיב לענות...

 

[שירלי של השלושה]

ועוד שתי הערות:

1. טבעי לא בהכרח אומר טוב...

2. האינטאיציה שלנו כהורים התבטאה בצורה חזקה בעת מחלות של הילדים (ולצערי, יש לנו נסיון רב) ואני חייבת להודות שהיא תמיד תמיד הוכיחה את עצמה. אז כנראה בכל אופן משהו "טבעי" עובד.

 

[מיכל של הדר]

הגעת בול בזמן, לפני שהיאוש משתלט../images/Emo10.gif

הקדמה: בשנה הראשונה של הדר הייתי בטוחה שהאימהות מתחלקת לי בקלות, "זורמת" כמו שקוראים לזה בחוגים שונים. הדר היה תינוק נח, אני הייתי אמא רגועה וכך השלתי את עצמי שאני פשוט יודעת מה עושים בלי להעזר בתיאוריות, ספרים או אנשים אחרים. בשנה השנייה כבר התחילו חריקות בביטחון העצמי המופרז שלי. היו לנו קשיים עם אוכל מוצק, התחילו בעיות בהירדמות, אופיו האנרגטי, שלא לומר שובבי, דומיננטי ועקשן של הדר התחיל לצוץ ואני התחלתי לשאול את עצמי שאלות אודות גבולות, חינוך וכד'. אבל הדברים נשארו בגדר שאלות ותו לא. עדיין הרגשתי שאני שולטת במצב, אמנם כבר לא ממש "זורמת" יותר "נסחפת" במורד הזרם, אבל לפחות עם הראש מעל המים. ואילו כעת, כשהדר במלוא "גיל שנתיים הנורא", איפה "זורמת" ואיפה אני? - 'טובעת בשיטפון' יהיה תיאור הרבה יותר מדוייק של מצבי

פתאום אני מרגישה שאני ממש לא יודעת איך מתנהגים. איך מתמודדים עם הצעקות על כל דבר, ההתנגדות לכל דבר, בדיקת הגבולות הכה אינטנסיבית שלו, התוקפנות, הבכיינות ועוד ועוד. במלאות שנתיים וחצי לאימהות שלי אני יכולה להעיד על עצמי שכיום ההורות ממש לא באה לי בטבעיות. (והאינטואיציה שלי דווקא רוצה להיות בבית קפה בברצלונה, לשתות בשקט קפה טוב ואח"כ ללכת למוזיאון מירו בלי לרדוף אחרי 'פושע גמדי' שינסה לגעת באצבעות דביקות מקרטיב בכל התמונות).

 

[עוד נועה]

זה באמת לא גיל קל

בגיל הזה ילדים יכולים להתיש בבדיקת הגבולות שלהם. זה בדרך כלל נועד לבדוק אותנו, ההורים, אם נעמיד אותם במקום. בגיל הזה ילדים מגלים שהעולם הוא לא המקום הבטוח שהם חוו בגילאים יותר צעירים. הם זקוקים להגנה מהסביבה ומחפשים אותנו שנגן עליהם. נורא קשה לקבוע מה הם הגבולות. ברור שאף אחד לא יאפשר לילד לרוץ לכביש אבל בין זה ובין דברים אחרים יש מרחק גדול. מה שלי נראה הוא שכל הורה צריך להחליט לעצמו מה הגבולות שלו ולא לתת לילד לעבור אותם. חשוב שאלו יהיו דברים שבאמת חשובים כדי לא להכנס לעימותים מיותרים. לגבי בכיינות - אני בדרך כלל מחסלת אותה רק כשאני משכנעת את עצמי שזה באמת בכי ללא סיבה מוצדקת - בכי מניפולטיבי שנועד להוציא ממני משהו. אז אני פשוט מודיעה שהבכי לא יעזור. מותר לבכות אבל עלי זה לא ישפיע. זה בדרך כלל פותר את הבעיה. ואם אפשר באמת לקחת חופשה של יום יומיים או לפחות כמה שעות (אני לא כזו גיבורה גדולה, את הילדים שלי סרבתי לתת לסבים ללילה עד גיל 4), אז מתמלאים כוחות להתמודדות המחודשת. גם להתגעגע (קצת) זה טוב.

 

[עמית@]

נשמע ממש קשה ../images/Emo122.gif

אבל אני בטוחה שלמרות הכל את אמא נהדרת, אבל אני לא מקנאה בעצמי כשתמר (הדומיננטית והעקשנית והדעתנית) תהיה בגיל הזה.

 

[מרב של ערן]

אוי מיכלי,

קודם כל

. כבר אמרתי שהודעה הראשונה שכתבתי בשרשור הזה שאני לא מאמינה בהורות שבאה בטבעיות. ישנו חלק בהורות שהוא 'טבעי', כמו שאמרת במהלך השנה הראשונה, כשמרבית הזמן מוקדשת למילוי צרכי ההישרדות של התינוק. אבל ככל שהילדים גדלים, ונכנסים לתוך התחום האפור של חינוך, אין 'טבעי', יש 'מושכל'. לכן אני מאוד בעד ההפנמה שהורות היא מקצוע לכל דבר, ובדיוק כמו שאנחנו משקיעים זמן לא מבוטל (וגם הרבה כסף) בלימוד מקצוע, אנחנו צריכים להשקיע זמן בלימוד מקצוע ההורות.

 

[מ א י ה ועוד3]

../images/Emo118.gif ולמה תוכי? כי...

גם אנחנו לא עושים מה שההורים שלנו רוצים. וגם אנחנו עומדים על שלנו, צועקים הרבה (ביחוד כשמתערבים לנו בחינוך או שואלים בצורה גסה על הטיפולים) מתבכיינים (גם כן בתקופות טיפולים וגם אחרי הלידה). בקיצור, הם כמונו, רק קטנים יותר והרבה פחות ורבאלים. אני יודעת שתמצאי את הדרך שלך בהורות, אני מאד מעריכה אותך, ובסוף מה תקבלי? ילד דעתן כמוך. אז הכל בסדר.

ותגידו, מה ההורים שלנו עשו בלי הפורומים?

 

[מ א י ה ועוד3]

../images/Emo26.gif מאמר בנוגע לסגנון הורות

מ"חינוך לגיל הרך" שאולי יענין אתכם. יש שם התיחסות לסוגית ההתלבטויות.

 

[מרב.]

קראתי, אהבתי מאוד את הדברים

הנוקבים שלה לגבי "זמן האיכות" של ההורים על הילדים.

 

[מרב.]

מיכלי,

אן לי תובנות, אני לומדת את דרכי ומקוה מאוד להבין את הניואנסים של הגיל כדי להיטיב להבין את הסיטואציות, אבל אני כבר מבינה שמה שהיה בשנה הראשונה הוא בהחלט שונה לחלוטין מהשנה השניה, ואבי בעצמו אמר לפני כמה חודשים שעכשיו הוא מרגיש שאנחנו ממש מתחילים *לחנך*. אפילו רכיכה כמוני (במלוא מובן המילה) שלא סבלה את המילה "גבולות" הבינה שאיתם בהחלט בודק גבולות ושאני מתבקשת (על ידו!) להציב אותם. בהודעה שכתבתי למעלה ביקשתי המלצות על ספרי חינוך לגיל הרך, ואני יודעת מחבר של אבי לעבודה שכשהם הגיעו לנקודת ייאוש- הם הלכו לקורס להורים של אחד המכונים (שזו גם דילמה עבורי מאותו סוג שהעליתי למעלה- האם הגישה שבה המכון דוגל אינה "קשוחה" מדי עבורי. היתה לי פעם כתבה שמסבירה על כל קורסי ההורים למינהם בכל המכונים ועל הגישות המובילות שלהם. חבל שזרקתי...). א-קיצר, כשתחזרי מברצלונה, אולי תחשבי על איזושהי דרך ללמוד ולהבין את הפעוט האנרגטי שלך...

 

[כ פ ת ו ר ו פ ר ח]

מרב, ישנו המכון הזה

(שרשום על שימכם בטאבו...), בת דודתי הולכת לשם כי יש לה בעיות משמעת עם הבכור שלה (בן שבע+). מיכל, אם את רוצה אני יכולה לברר איתה אם היא מרוצה.

 

[מעיןבר]

אני עוד לא יודעת...

אדוה בת שנה. לקראת הלידה התכוננתי באינטנסיביות לתקופה שאחרי. ידעתי שהמעבר לחיים עם תינוק אינו קל ונשים ומשפחות רבים עוברים משבר. הצלחתי בעזרת המידע שלמדתי וגיוס האסרטיביות <לא לתת לאף אחד להפריע לי באופן הגידול כמו שאני מוצאת אותו לנכון, כולל הנקה, סדר יום וכדומה> להמנע ממשבר. אבל, בינתיים אדוה היא תינוקת ופעוטה שאינה מצריכה "חינוך". ההורות אינטנסיבית מאוד ללא ספק ולמדנו להתגמש מאוד ולהתאים את עצמינו, למדנו שזה קשה לוותר על העצמאות שלנו, אבל אני מרגישה שעוד לא נפגשנו באמת עם הקשיים האמיתיים של הורות, הווה אומר - חינוך. נכון, אנחנו מתחילים להיתקל בענייני גבולות אבל זה עדיין מינורי. גם לא התחלנו עם "בדיקת" גבולות קשה וכעסים. אני מניחה שאני אהיה חכמה יותר בעוד שנה שנתיים...