ממש לא.
אף פעם לא הייתי עם ילדים. אין לי אחים קטנים, בבייביסיטינג אני כשלון חרוץ, והאמת, לא סבלתי ילדים קטנים. בתקופת הטיפולים רציתי להיות אמא, רציתי להיות בהריון וללדת, ולא יכולתי להסתכל מטר מעבר לזה. כשתמוז נולדה, די התאכזבתי. בעיקר עבדתי קשה, ואת הכיף מזה הייתי ממצה גם בהרבה פחות זמן שלה על הידיים שלי. מצד שני, גם לא כעסתי, או הייתי מדוכאת. סתם עייפה. בעיקר ידעתי מה אני לא רוצה מהילדים שלי, וזה ניג'וסים. אני רוצה להנות איתם, שיהיו המקום שבו אני מרגישה את הלב שלי מתמלא ומתמלא ומתמלא. לצערי אני אדם די רציני, עם הרבה מחשבות רציניות ואני לא יודעת לעשות יותר מדי שטויות. אז אני לא ממש משתוללת כמו שאני רואה אחרים עושים, אבל אני מאד רכה ואוהבת ומחבקת. כל זה עושה אותי ממש ממש לא מסוגלת להתרפס בפני הילדים. יש לי גבול חזק מאד בין לאהוב עד כלות ובין לפנק עד כלות. באמצע, עשיתי בזה דוקטורט. כמו שכתבה עמית, כל עוד הייתי בטיפולים הכנתי את עצמי להורות. ידעתי שבבית יש לי דוגמא חלקית מאד, וחיפשתי שוב ושוב מודלים שאוכל גם להעריך וגם לבצע (וזה לא קל לעשות את שניהם). בסוף, עם הזמן, למדתי מה נוח לי ומה כיף לנו, ואני עדיין לומדת. אני מרגישה שאני עושה המון "סקר שוק" לקראת כל דבר. עכשיו אני שומעת סיפורים על מעבר לגן העירוני ובשלות לכיתה א', למשל. על חוית הילד בצהרון לעומת לבוא הביתה בצהריים, ועל חיי החברה של הילדים. ומה שכן, הנקודה עליה עלית היא שאני חושבת שככל שאנחנו לא יודעים מה אנחנו רוצים מעצמנו, גם הילדים לא יודעים מה הם רוצים מעצמם. עניתי לך? אני לא ממש בטוחה.
