שרוולים ירוקים
New member
האם ההווה הוא יש ואין כאחד?
(לפני כשבוע, כתב בוהה נכחו משפט המדגיש חשיבותו של ההווה (כשהתייחס לשאלה הקשורה להתפתחות האדם). ברשותך, בוהה נכחו, אצטט את דבריך המתיחסים אל ההווה, ובהמשך אפרט את התעתוע ששוב התעורר בי למקרא משפטך שלהלן, תעתוע של אותו מושג-זמן הנקרא "הווה". הנה הציטוט: "מוצא האדם, ובכלל, כל מיני דברים מעניינים שקרו פעם, אלה נושאים מרתקים המעסיקים את הסקרנות, אך בלתי רלבנטיים לצורה בה אני רואה את חיי." "רק ההווה חשוב. העתיד חשוב רק בגלל שיום אחד הוא יהיה הווה. העבר היה חשוב רק כשהיה הווה. העבר הוא פאסה." ****************** קוראת אני שוב ושוב את הכתוב כאן על ההווה. זה די מטריד את השכל מה שכתוב כאן, למרות שלכאורה זה נראה פשוט. אבל מושג ההווה מתעתע בדעתי, ובוהה כתב כאן את התעתוע הזה, וברצוני לנסות לתפוס את ה"הווה" ולהעמידו במקומו! זה נסיון מתסכל ביותר, אך מעניין הוא אותו חלקיק של תודעה שכמעט מצליח לאחוז בהווה להרף עין. אם יש הווה שכבר היה, ואם ההווה הוא גם מה שיהיה, אז מה הוא עכשיו? עכשיו כשאני חושבת "עכשיו" - ההווה קיים ונעלם כאחד. משהו כאן חשוד מאד בקיומו. הוא קיים ונעלם כאחד, האם זה אפשרי? ויותר מכך: אין מה ש"מאחוריו" ו"מלפניו" . אז יש בכלל "זמן"? ובכל זאת אמשיך לנסות לתפוס את ההווה: אני רק יכולה להעיד, עכשיו, על התרחשויות (בגופי למשל, עיניי וידיי) התרחשויות-תנועה,(תנועות אברי גוף) מקבילות זו לזו במרחב, ושונות באופיין. ( גם עצם התצפית, ההתבוננות על התרחשות היא התרחשות. ב"הווה" יש לכאורה עצירה או שהייה של מצב כמו עד שהעתיד יהיה הווה ) אין לי כל אפשרות לעצור התרחשות כי גם גוף במצב "עצירה" היא התרחשות וגם בתוך גוף עצמו (שלכאורה נעצר) ממשיכות התרחשויות (אולי לומר שינויי מצבים) גם אם אינם נראים לעין. כלומר, דבר אינו שוהה ב"הווה" אלא כל דבר מתהווה (אולי לומר, עובר משינוי לשינוי) עוד ועוד בתנועותיו . והתנועות הגמורות ש"היו הווה" - אינן עוד. כאמור, "העבר הוא פאסה". אז איך בכלל היה להן "זמן להיות" תוך כדי היעלמות? מה הוא ההווה שעכשיו? האם דומה הבעייה שכאן לבעיית אי-היכולת להוכיח נסיונית את הקשר הסיבתי בין דברים, כלומר, הקשר קיים אך נעלם כאחד? ואם "העבר הוא פאסה" אז היכן נמצאים נסיונות העבר מן ההוֹוִים שנעלמו, האם הזיכרון סורק את תנועות ההווה תוך כדי התהוותן ומשכפל אותן לצורך שיחזור? (לא פלא שהזכרון הוא מקום מבטחים. מרגישים את זה כשחוזרים אליו מן הנסיון לתפוס את ההווה. אפשר לישתגע שם ( : ותודה רבה לבוהה ניכחו
(לפני כשבוע, כתב בוהה נכחו משפט המדגיש חשיבותו של ההווה (כשהתייחס לשאלה הקשורה להתפתחות האדם). ברשותך, בוהה נכחו, אצטט את דבריך המתיחסים אל ההווה, ובהמשך אפרט את התעתוע ששוב התעורר בי למקרא משפטך שלהלן, תעתוע של אותו מושג-זמן הנקרא "הווה". הנה הציטוט: "מוצא האדם, ובכלל, כל מיני דברים מעניינים שקרו פעם, אלה נושאים מרתקים המעסיקים את הסקרנות, אך בלתי רלבנטיים לצורה בה אני רואה את חיי." "רק ההווה חשוב. העתיד חשוב רק בגלל שיום אחד הוא יהיה הווה. העבר היה חשוב רק כשהיה הווה. העבר הוא פאסה." ****************** קוראת אני שוב ושוב את הכתוב כאן על ההווה. זה די מטריד את השכל מה שכתוב כאן, למרות שלכאורה זה נראה פשוט. אבל מושג ההווה מתעתע בדעתי, ובוהה כתב כאן את התעתוע הזה, וברצוני לנסות לתפוס את ה"הווה" ולהעמידו במקומו! זה נסיון מתסכל ביותר, אך מעניין הוא אותו חלקיק של תודעה שכמעט מצליח לאחוז בהווה להרף עין. אם יש הווה שכבר היה, ואם ההווה הוא גם מה שיהיה, אז מה הוא עכשיו? עכשיו כשאני חושבת "עכשיו" - ההווה קיים ונעלם כאחד. משהו כאן חשוד מאד בקיומו. הוא קיים ונעלם כאחד, האם זה אפשרי? ויותר מכך: אין מה ש"מאחוריו" ו"מלפניו" . אז יש בכלל "זמן"? ובכל זאת אמשיך לנסות לתפוס את ההווה: אני רק יכולה להעיד, עכשיו, על התרחשויות (בגופי למשל, עיניי וידיי) התרחשויות-תנועה,(תנועות אברי גוף) מקבילות זו לזו במרחב, ושונות באופיין. ( גם עצם התצפית, ההתבוננות על התרחשות היא התרחשות. ב"הווה" יש לכאורה עצירה או שהייה של מצב כמו עד שהעתיד יהיה הווה ) אין לי כל אפשרות לעצור התרחשות כי גם גוף במצב "עצירה" היא התרחשות וגם בתוך גוף עצמו (שלכאורה נעצר) ממשיכות התרחשויות (אולי לומר שינויי מצבים) גם אם אינם נראים לעין. כלומר, דבר אינו שוהה ב"הווה" אלא כל דבר מתהווה (אולי לומר, עובר משינוי לשינוי) עוד ועוד בתנועותיו . והתנועות הגמורות ש"היו הווה" - אינן עוד. כאמור, "העבר הוא פאסה". אז איך בכלל היה להן "זמן להיות" תוך כדי היעלמות? מה הוא ההווה שעכשיו? האם דומה הבעייה שכאן לבעיית אי-היכולת להוכיח נסיונית את הקשר הסיבתי בין דברים, כלומר, הקשר קיים אך נעלם כאחד? ואם "העבר הוא פאסה" אז היכן נמצאים נסיונות העבר מן ההוֹוִים שנעלמו, האם הזיכרון סורק את תנועות ההווה תוך כדי התהוותן ומשכפל אותן לצורך שיחזור? (לא פלא שהזכרון הוא מקום מבטחים. מרגישים את זה כשחוזרים אליו מן הנסיון לתפוס את ההווה. אפשר לישתגע שם ( : ותודה רבה לבוהה ניכחו