זהירות ../images/Emo18.gif חפירה רצינית... תשובה לסנופי
אם אין אני לי - מי לי? וכשאני לעצמי - מה אני....
כן, תמיד היה לי את עצמי. למעשה בעיקר רק את עצמי
ותמיד היו לי חברים בשפע. הייתי תמיד דמות מקובלת (לבת מצווה שלי הגיעו כ-ל!! הילדים מהכיתה ועוד כמה מכיתות אחרות. כולם!! אפילו אני הייתי בשוק
ולא היינו ערוכים לכמות הזו..) אבל תמיד הרגשתי שיותר מעריצים אותי מאוהבים אותי. וזה היה בעיקר בגללי. כי הייתי מאוד מאוד סגורה ולא נתתי לאף אחד לדעת מה באמת קורה לי בחיי. אף אחד לא ידע כמה רע לי ומה אני עוברת. גם כשכאב לי פיזית - שתקתי. (כמו מתי ששברתי את היד בכיתה ד') ולא ידעתי לבקש עזרה. וכ"כ פחדתי מדחיה - שהעדפתי לא לבקש ולא לרצות ולשמור את כל החברים שלי 'במרחק בטוח' ממני.
בתיכון הייתי בפנימיה. גם שם התחברתי בקלות לכולם ולא רק לבנות בכיתה שלי. יום אחד, התפתח וויכוח בחדר שלי בין שתי חברות טובות שלי (היינו רביעיה בחדר של חברות ממש טובות) אחת אמרה שאני מדברת כל הזמן. השניה אמרה שאני לא מספרת כלום. אז פנו לשלישית ושאלו אותה כדי שתכריע (ואני מתבוננת בשקט מהצד.) השלישית הסתכלה אלי בשקט. חשבה קצת ואמרה: דפנה מדברת הרבה, אבל לא מספרת בעצם כלום. היה כמה דקות של שקט בחדר... שקט של תובנה שאין מה לומר עליה. זו הייתי אני. אסור היה לאף אחד לדעת כמה רע לי. אסור היה לראות אותי בוכה. וכמו שכתוב בכרטיס לי: "הייתי ילד בלילות עצוב משוטט לבד לא נתתי לאיש לדעת..." לפני כמה שנים, כשהגיעו מים עד נפש... ולא יכולתי יותר לשאת את כל הספורים והכאב הנלווה, הרופא משפחה המדהים שהיה לי (הוא נפטר בנתיים) לחץ עלי ללכת לטיפול. זה היה קשה בטירוף. זה הפיל אותי לקרשים יותר. עצם החיפוש של מטפל היה סיוט בפני עצמו.. זה גם לא עבד חלק והחלפתי יותר ממטפל אחד. אבל לאט לאט דברים השתנו ואפילו שהיה לי קשיים ומריבות עם מטפלים, אפילו שנפגעתי ועזבתי והמשכתי למטפל אחר, מכל מטפל (או מטפלת) לקחתי משהו. עשיתי צעד. וכמו ילד שלומד ללכת, נפלתי בהתחלה הרבה. וכמו שאת רואה, גם היום, כשאני כבר יודעת ללכת לא רע, אני עדיין נופלת לפעמים.. (או הרבה פעמים
) ומי יודע – אולי יום אחד אני גם אלמד לרוץ.... אז היום אני מספרת לא רק מדברת. היום אני מספרת יותר מדי ועדיין לא למדתי איפה הגבול לעצור.
זה פשוט כמו סכר שנפתח ומציף.. אבל גם את זה אני אלמד. בנתיים צוברים סריטות וחבלות ומנסים ללמוד מהם ולצמוח. וזה כואב. לפעמים כאב שממש קשה לשאת. אבל לפחות אני יודעת שאני בכיוון הנכון וזה מעודד.
והנושא לא קשור לפורום, אבל כן לרצון שיום אחד, יהיה מישהוא שילך איתי ממש יד ביד לאורך הדרך. לא כמטפל, לא כחבר שיש לו חיים אחרים משלו ועוזר כשהוא יכול, אלא כבן-זוג, כשותף לחיים. והריקנות שבלשאת את החיים האלה לבד – היא בלתי נגמרת. היא גומרת אותי..
אבל אני עובדת על זה חזק בשנה האחרונה. ואני עכשיו מדקלמת את השיר של בריטני בכל הזדמנות: Now i'm stronger than yesterday Now is nothing but my way My loneliness aint killing me no more I am stronger וגם הבנתי, שעד שאני לא אשלים עם הלבד, עד שאני לא אפסיק להגיע לקשר ממקום של הזדקקות, אלה ממקום 'נקי' של כן - כן, לא - לא ואני לא אמות אם לא, זה פשוט לא יעבוד.. בגלל זה גזרתי על עצמי 'תענית זוגיות' ואני יודעת שאמרתי את זה לפני הנסיון האחרון לקשר, אבל זו היתה מעידה שאני מקווה לא לחזור עליה. לבד זה הכי - אחותי!
) אין לי כוונה להשמע אדם שאוהב להתווכח, פשוט נראה שאתה לא מנסה לחדור לצורת המחשבה שלנו. ומכאן שאתה פשוט לא מצליח להבין מהו טיב המגע הא-מיני...
