האם אני אנוכית?
אני בחורה בת 32 אמא לילדה בת שנה. נשואה לגבר שאני היא אישתו השניה ויש לו שלושה ילדים יקרים ואהובים עלי מאד. במהלך הקשר שלנו בעלי נהג לצ'וטט באינטרנט עם נשים ואני התרעתי בפניו שזה פוגע בי מאד ולא אוכל להישאר עימו. כמו כן, נהגתי בשל הידיעה של מעשיו לחטט באימיילים שלו, ולהסתכל לאילו אתרים הוא נכנס, מעשה שגרם לי להיגעל מעצמי להרגיש 'רבאק, לאן הגעתי'. אני לא כזאת. היתה ביננו לפני הנישואים פרידה לשמונה חודשים על רקע זה וכשהוא בא וביקש להינשא לי , אמר שנרפא ושהוא לא מחפש ריגושים יותר וכשזה קרה כשהייתי בהריון הוא בכה והתחנן ואמר כמה הוא אוהב. הפסיכולוגית שלנו (כבר 3 שנים אצלה) אומרת שזו התמכרות לריגושים ושאם ירצה הוא יכול לטפל בזה. הוא הבטיח. בחודשים האחרונים אני עוברת סאגה גדולה בחיי שהוא שותף בחשיפתה ותמך בי מאד. אני יודעת כמה הוא אוהב אותי. אבל מה, באחד הביקורים לפני כחודשיים אצל הפסיכולוגית, נודע לי כי הוא התוודה בפניה שבגד בי עם מישהי שעבד איתה. הוא טען שזה היה מבחינתו פיתוי ללא רגש ורע לו עם זה (ובכל זאת הם נפגשו מספר פעמים). כשנודע לי הדבר החלטתי לפרק את הקשר. בעלי התפרק לגורמים. הוא קיבל את זה בשוק טוטאלי והתחיל טיפול ממוקד בבעייתו. אמר שבלעדיי הוא לא יחיה ועוד דברים מעין אלה. אני לא מסוגלת להאמין יותר. לא יכולה. לא מאמינה שזה יפסק ויותר מזה אני לא מסוגלת לחיות בחיים של חשד. אני אוהבת אותו מאד אבל לא יכולה. ומצד שני יש את הילדה והוא אב מדהים ויש את ילדיו שאני כמו אמא להם. למרות כל זאת אני מפרקת ומרגישה אנוכית. בטיפול האחרון אמרתי שאני מסכימה בינתיים לקרוא לפרידה 'פרידה זמנית' ואף הסכמתי לחכות עד סוף החודש לספר לילדים. ובכל יום אני מרגישה חרא של בן אדם על זה שאני לא מוכנה לבלוע את ההשפלה. מתנצלת על האורך והבלבול. אני מפורקת וכך גם חוט המחשבה שלי
אני בחורה בת 32 אמא לילדה בת שנה. נשואה לגבר שאני היא אישתו השניה ויש לו שלושה ילדים יקרים ואהובים עלי מאד. במהלך הקשר שלנו בעלי נהג לצ'וטט באינטרנט עם נשים ואני התרעתי בפניו שזה פוגע בי מאד ולא אוכל להישאר עימו. כמו כן, נהגתי בשל הידיעה של מעשיו לחטט באימיילים שלו, ולהסתכל לאילו אתרים הוא נכנס, מעשה שגרם לי להיגעל מעצמי להרגיש 'רבאק, לאן הגעתי'. אני לא כזאת. היתה ביננו לפני הנישואים פרידה לשמונה חודשים על רקע זה וכשהוא בא וביקש להינשא לי , אמר שנרפא ושהוא לא מחפש ריגושים יותר וכשזה קרה כשהייתי בהריון הוא בכה והתחנן ואמר כמה הוא אוהב. הפסיכולוגית שלנו (כבר 3 שנים אצלה) אומרת שזו התמכרות לריגושים ושאם ירצה הוא יכול לטפל בזה. הוא הבטיח. בחודשים האחרונים אני עוברת סאגה גדולה בחיי שהוא שותף בחשיפתה ותמך בי מאד. אני יודעת כמה הוא אוהב אותי. אבל מה, באחד הביקורים לפני כחודשיים אצל הפסיכולוגית, נודע לי כי הוא התוודה בפניה שבגד בי עם מישהי שעבד איתה. הוא טען שזה היה מבחינתו פיתוי ללא רגש ורע לו עם זה (ובכל זאת הם נפגשו מספר פעמים). כשנודע לי הדבר החלטתי לפרק את הקשר. בעלי התפרק לגורמים. הוא קיבל את זה בשוק טוטאלי והתחיל טיפול ממוקד בבעייתו. אמר שבלעדיי הוא לא יחיה ועוד דברים מעין אלה. אני לא מסוגלת להאמין יותר. לא יכולה. לא מאמינה שזה יפסק ויותר מזה אני לא מסוגלת לחיות בחיים של חשד. אני אוהבת אותו מאד אבל לא יכולה. ומצד שני יש את הילדה והוא אב מדהים ויש את ילדיו שאני כמו אמא להם. למרות כל זאת אני מפרקת ומרגישה אנוכית. בטיפול האחרון אמרתי שאני מסכימה בינתיים לקרוא לפרידה 'פרידה זמנית' ואף הסכמתי לחכות עד סוף החודש לספר לילדים. ובכל יום אני מרגישה חרא של בן אדם על זה שאני לא מוכנה לבלוע את ההשפלה. מתנצלת על האורך והבלבול. אני מפורקת וכך גם חוט המחשבה שלי
