"האיש על הספסל"
האיש על הספסל רוני גבע, שלומית הארון ואבי משולם היו חברים קרובים כבר הרבה מאוד שנים. היה זה כאילו גורלם היה קשור זה בזה, ולאיש מהם זה כלל לא הפריע. הם הכירו אחד את השני בבית הספר היסודי בהיותם בני עשר, ואז המשיכו יחדיו לאותה החטיבה, אותו התיכון, ובזמן שירותם הצבאי, היציאות שלהם היו מתואמות באופן מוזר ביותר. וכעת הם אף עבדו באותה העבודה - שירות לקוחות בחברת אינטרנט, ותמיד עבדו יחדיו באותן המשמרות. כל בוקר היו נפגשים בתחנה של קו 174 לתל-אביב, ועולים יחדיו לאוטובוס. בתום המשמרת, אחר הצהריים, היו הולכים יחדיו לתחנה של אותו הקו בתל-אביב, ונוסעים יחדיו בחזרה לעירם. לא היה זה שונה גם ביום זה. האוטובוס שוב איחר בעשר דקות, וכשהגיע התחנה כבר היה מלאה באנשים, שנדחסו זה לצד זה בכניסה לרכב, כאילו שאם לא יעלו ראשונים יפסידו את הכיסאות הטובים ביותר. רוני ושלומית התיישבו בכיסא הקבוע שלהם - הכיסא הראשון מיד אחרי הדלת האחורית, ואבי התיישב בכיסא המקביל להם. "תראו, הנה הוא שוב." אמר רוני והביט מהחלון. אבי היה צריך להתרומם מעט כדי לראות במה הוא מביט, אבל כבר תאר לעצמו את התשובה לפני שבכלל זז ממקומו. ואכן, הנה הוא שוב יושב שם. אדם זקן ותמהוני, לבוש בחליפה וכובע ישן, מחזיק מקל הליכה בידו, יושב על הספסל של התחנה ולא עולה לאוטובוס. היה זה מוזר ביותר, מכיוון שהיה זה הקו היחיד שעבר בתחנה זו, ואם לא חיכית לו, מדוע שתרצה לשבת כאן? כבר חמישה ימים ברציפות שהם רואים אותו יושב שם, מביט על האנשים סביבו, מביט על האוטובוסים, מדי פעם נאנח, אך לעולם לא זז ממקומו. "אני לא מבין את זה, מה יש לו לעשות כאן?" שאל רוני. "אולי הוא אוהב את הספסל." הציעה שלומית, אך לכולם היה ברור שזהו רעיון לא סביר. הספסלים של התחנה המרכזית היו ישנים, עשויי פלסטיק ונטולי משענת. הם היו הספסלים הכי פחות נוחים שניתן לעלות על הדעת, ורוב הנוסעים בכלל העדיפו לעמוד ולא להסתכן בכאבי גב נוראיים. "אולי הוא אוהב את הנוף." הציע אבי, אך גם זו היתה הצעה בעלת סיכויים קלושים ביותר. הנוף היחיד שניתן היה לראות ממקומו של הספסל, היה קיר אדום ומכוער ואיזור חניה בתשלום. לא בדיוק נוף פסטורלי. בנוסף, כל כמה זמן היה עובר אוטובוס מול עיניך, מרעיש באוזניך ומעלה עשן באפך. אם נוף אתה מחפש, עדיף שתלך לגן העיר. "אולי הבן שלו נהרג פה, או משהו כזה." הציע רוני. "והוא חוזר כל פעם?" שאלה שלומית. "כן." אמר רוני, "אולי זה כמו שאנשים חוזרים למקום הפיגוע או התאונה שבו יקירם נהרג, רק כדי להרגיש קשורים אליו." "אבל הוא יושב פה בקושי שבוע, ואנחנו פה כל יום, והיינו שומעים אם מישהו מת כאן." אמר אבי. "חוץ מזה, איך מישהו יכול למות כאן?" שאלה שלומית. "אולי האוטובוס איבד שליטה ועלה על התחנה." הציע רוני. "אז בטוח היינו שומעים על זה." אמר אבי. "שלא לדבר על הנזק שהיה נגרם לספסל, שגם את זה היינו רואים." אמרה שלומית. "אז למה הוא יושב כאן?" שאל רוני בתסכול. האיש לא נהג לדבר עם איש, ולמעשה בקושי השמיע קול. לפעמים היה נע על הספסל כדי למצוא תנוחה מעט נוחה יותר, (עד כמה שניתן), אך מעבר לזה כמעט שלא זז. הוא פשוט ישב ובהה בקורה סביבו, מחזיק בחוזקה במקל ההליכה שלו, ובשעה מסוימת ביום היה קם והולך. השלושה מעולם לא גילו מה היא אותה שעה, כיוון שכשהיו שבים מהעבודה, הוא תמיד כבר לא היה שם. "בואו נשאל אותו." אמר אבי, "מחר בבוקר." "מה נשאל אותו?" שאלה שלומית, "למה הוא יושב כאן? זו שאלה קצת חצופה." "לא חייבים לשאול ככה." אמר אבי, "נשאל אם הוא יודע שיש כאן רק קו אחד, וכשהוא יאמר כן, נשאל אותו מדוע הוא לא עולה לאוטובוס." "טוב." אמר רוני, "אני מת לדעת במה מדובר. אני מסכים." "אז אתה תשאל אותו." אמרה שלומית, שהרגישה לא בנוח להטריד את האדם המבוגר רק מכיוון שהם סקרנים. "אין בעיה. אני אשאל." אמר רוני, שסקרנותו היתה גדולה מכדי שתטריד אותו המחשבה שהוא עשוי להטריד את האדם המבוגר. וכך, ביום שלמחרת, הגיעו השלושה לתחנה והביטו בזקן היושב שם. "אוקי, לך תשאל אותו." אמרה שלומית. "אוקי, אבל בואו איתי." אמר רוני, והשלושה צעדו לעברו. "סליחה? אדוני?" שאל רוני, והזקן הפנה אליו מבט אדיש. "אתה יודע שיש כאן רק קו אחד? רק 174." "זה בסדר, בחור," אמר הזקן, "אני לא מחכה לאוטובוס." רוני חייך במבוכה. "אז אפשר לדעת למה אתה יושב פה, בבקשה?" "אני תופס לך את המקום בספסל?" שאל הזקן. "לא, כמובן שלא," אמר רוני והסמיק במבוכה, "זה פשוט שכבר כמה ימים שאנחנו רואים אותך יושב פה ולא עולה לאוטובוס, ותהינו מדוע." הזקן בחן את רוני, אז את שלומית ואבי, ואז הפנה את מבטו בחזרה לקיר האדום שמעבר לכביש. "עזבו את זה. זה שום דבר." הוא אמר. "אבל מה זה?" שאל רוני. "תאמין לי, בחור. אתה לא רוצה לדעת. הסיבה שאני יושב כאן יכולה להפיל מדינות שלמות לאבדון." כעת סקרנותם של השלושה הגיע לרמות חדשות, והם חשו שכל חייהם לא רצו לדעת דבר יותר משרצו לדעת את סיבתו המסתורית של הזקן. "אנחנו מאוד רוצים לדעת." אמרה שלומית, "בבקשה." "למה לך?" שאל הזקן מבלי להזיז את מבטו, "את בחורה צעירה, כל חייך לפנייך. חבל שתדעי דברים כאלה. אני מציע לכם לשכוח מזה." "בבקשה, אדוני, אתה חייב לומר לנו." אמר אבי. "אני באמת לא רוצה את זה על מצפוני." אמר הזקן, "בבקשה, עזבו אותי במנוחה." "לא! תגיד לנו! בבקשה!" אמר רוני, ואנשים החלו להביט לעברו, לכן הנמיך את קולו ואמר, "אנחנו מוכנים לקחת על עצמנו את הסיכון. בבקשה." הזקן הביט בו. "אתם לוקחים את האחריות על עצמכם?" הוא שאל והם הנהנו, "ולא תאשימו אותי בהרס חייכם?" הם שוב הנהנו, "אני לא רוצה את זה על מצפוני!" "אנחנו מבטיחים שזה לא על מצפונך." אמר רוני, ואבי ושלומית הנהנו כה חזק עד שנראו כאילו הם עוברים התקף אפילפסיה. "טוב, אם כך, אתם ביקשתם זאת. התקרבו אלי." אמר הזקן ולחש דבר באוזניהם. באותו רגע פיותיהם נשמטו, עיניהם נפקחו לרווחה, והשלושה התיישבו לצידו של הזקן. מאז אותו יום, התחילו השלושה לעבוד רק במשמרות ערב, וכל בוקר נפגשו בתחנה ביחד עם אותו זקן והתיישבו לצידו. אחר הצהריים, כשהאוטובוס לתל-אביב הגיע, היו עולים עליו, והזקן היה הולך לדרכו. השנים חלפו, והזקן נפטר, אך השלושה המשיכו בקביעות להגיע לתחנה. איש מהם לא עבר מהעיר, ואיש לא הצליח לקיים אורך חיים נורמלי בגלל אותו קיבעון. כעבור עשרות שנים הם הפכו להיות אגדה בקרב תושבי העיר הצעירים. שלושת הזקנים המשוגעים שיושבים כל בוקר בתחנה ולא עולים לאוטובוס. שלושה תמהונים שאף פעם לא דיברו, ורק ישבו ובהו. לבסוף מתו השלושה בודדים. יום אחד, בעודי מחכה בתחנה המרכזית הישנה שבראשון לציון (עירי), לקו 174 לתל-אביב כדי להגיע למקום עבודתי, ראיתי אדם מבוגר לבוש בז'קט ומחזיק במקל הליכה, יושב בתחנה ועל פניו מבט חתום. כשהאוטובוס הגיע לבסוף, האיש נותר על הספסל. אין שום קו אחר שעובר בתחנה הזו, ובמשך ימים הטרידה אותי השאלה מה לעזאזל הוא עשה שם. יום אחד שמעתי את השיר של להקת "רדיוהד" הבריטית "YOU DO IT TO YOURSELF", ונזכרתי בקליפ של השיר. למי שלא מכיר, בקליפ רואים אדם שנשכב על המדרכה באמצע הרחוב. אנשים שעוברים שואלים אותו מה קרה (הצופה רואה את דבריהם בעזרת כתוביות), והוא אומר להם ששום דבר, שישאירו אותו שם, ושהם לא רוצים לדעת. בסוף הקליפ עומד שם קהל רחב של אנשים שדורש לדעת מדוע הוא שוכב על המדרכה באמצע הרחוב. הוא מסכים לבסוף, ואז אומר משהו שאין הצופה מסוגל להבין, כיוון שהכתוביות מפסיקות באותו רגע, וכל האנשים ברחוב נשכבים על האדמה. (דרך אגב, אני מכיר אנשים שישבו עם הקליפ וצפו בקטע זה שוב ושוב בניסיונות נואשים להבין את דבריו של האיש לפי תנודות שפתיו - אך לשווא...) תמיד מצאתי את הקליפ הזה כאחד הקליפים המבריקים ביותר שנעשו, והשיר וזיכרון הקליפ העלו במוחי את אותו אדם תמהוני שיושב בתחנה ללא סיבה נראית לעין. סיפור זה נכתב בהשראת אותו קליפ מבריק של "רדיוהד", ובהשראת אותו אדם מוזר. אני רוצה לנצל הזדמנות זו כדי להודות לו. ------------------------------------------------- מתוך האתר "אמנות להמונים" www.art4all.up.co.il רז.
האיש על הספסל רוני גבע, שלומית הארון ואבי משולם היו חברים קרובים כבר הרבה מאוד שנים. היה זה כאילו גורלם היה קשור זה בזה, ולאיש מהם זה כלל לא הפריע. הם הכירו אחד את השני בבית הספר היסודי בהיותם בני עשר, ואז המשיכו יחדיו לאותה החטיבה, אותו התיכון, ובזמן שירותם הצבאי, היציאות שלהם היו מתואמות באופן מוזר ביותר. וכעת הם אף עבדו באותה העבודה - שירות לקוחות בחברת אינטרנט, ותמיד עבדו יחדיו באותן המשמרות. כל בוקר היו נפגשים בתחנה של קו 174 לתל-אביב, ועולים יחדיו לאוטובוס. בתום המשמרת, אחר הצהריים, היו הולכים יחדיו לתחנה של אותו הקו בתל-אביב, ונוסעים יחדיו בחזרה לעירם. לא היה זה שונה גם ביום זה. האוטובוס שוב איחר בעשר דקות, וכשהגיע התחנה כבר היה מלאה באנשים, שנדחסו זה לצד זה בכניסה לרכב, כאילו שאם לא יעלו ראשונים יפסידו את הכיסאות הטובים ביותר. רוני ושלומית התיישבו בכיסא הקבוע שלהם - הכיסא הראשון מיד אחרי הדלת האחורית, ואבי התיישב בכיסא המקביל להם. "תראו, הנה הוא שוב." אמר רוני והביט מהחלון. אבי היה צריך להתרומם מעט כדי לראות במה הוא מביט, אבל כבר תאר לעצמו את התשובה לפני שבכלל זז ממקומו. ואכן, הנה הוא שוב יושב שם. אדם זקן ותמהוני, לבוש בחליפה וכובע ישן, מחזיק מקל הליכה בידו, יושב על הספסל של התחנה ולא עולה לאוטובוס. היה זה מוזר ביותר, מכיוון שהיה זה הקו היחיד שעבר בתחנה זו, ואם לא חיכית לו, מדוע שתרצה לשבת כאן? כבר חמישה ימים ברציפות שהם רואים אותו יושב שם, מביט על האנשים סביבו, מביט על האוטובוסים, מדי פעם נאנח, אך לעולם לא זז ממקומו. "אני לא מבין את זה, מה יש לו לעשות כאן?" שאל רוני. "אולי הוא אוהב את הספסל." הציעה שלומית, אך לכולם היה ברור שזהו רעיון לא סביר. הספסלים של התחנה המרכזית היו ישנים, עשויי פלסטיק ונטולי משענת. הם היו הספסלים הכי פחות נוחים שניתן לעלות על הדעת, ורוב הנוסעים בכלל העדיפו לעמוד ולא להסתכן בכאבי גב נוראיים. "אולי הוא אוהב את הנוף." הציע אבי, אך גם זו היתה הצעה בעלת סיכויים קלושים ביותר. הנוף היחיד שניתן היה לראות ממקומו של הספסל, היה קיר אדום ומכוער ואיזור חניה בתשלום. לא בדיוק נוף פסטורלי. בנוסף, כל כמה זמן היה עובר אוטובוס מול עיניך, מרעיש באוזניך ומעלה עשן באפך. אם נוף אתה מחפש, עדיף שתלך לגן העיר. "אולי הבן שלו נהרג פה, או משהו כזה." הציע רוני. "והוא חוזר כל פעם?" שאלה שלומית. "כן." אמר רוני, "אולי זה כמו שאנשים חוזרים למקום הפיגוע או התאונה שבו יקירם נהרג, רק כדי להרגיש קשורים אליו." "אבל הוא יושב פה בקושי שבוע, ואנחנו פה כל יום, והיינו שומעים אם מישהו מת כאן." אמר אבי. "חוץ מזה, איך מישהו יכול למות כאן?" שאלה שלומית. "אולי האוטובוס איבד שליטה ועלה על התחנה." הציע רוני. "אז בטוח היינו שומעים על זה." אמר אבי. "שלא לדבר על הנזק שהיה נגרם לספסל, שגם את זה היינו רואים." אמרה שלומית. "אז למה הוא יושב כאן?" שאל רוני בתסכול. האיש לא נהג לדבר עם איש, ולמעשה בקושי השמיע קול. לפעמים היה נע על הספסל כדי למצוא תנוחה מעט נוחה יותר, (עד כמה שניתן), אך מעבר לזה כמעט שלא זז. הוא פשוט ישב ובהה בקורה סביבו, מחזיק בחוזקה במקל ההליכה שלו, ובשעה מסוימת ביום היה קם והולך. השלושה מעולם לא גילו מה היא אותה שעה, כיוון שכשהיו שבים מהעבודה, הוא תמיד כבר לא היה שם. "בואו נשאל אותו." אמר אבי, "מחר בבוקר." "מה נשאל אותו?" שאלה שלומית, "למה הוא יושב כאן? זו שאלה קצת חצופה." "לא חייבים לשאול ככה." אמר אבי, "נשאל אם הוא יודע שיש כאן רק קו אחד, וכשהוא יאמר כן, נשאל אותו מדוע הוא לא עולה לאוטובוס." "טוב." אמר רוני, "אני מת לדעת במה מדובר. אני מסכים." "אז אתה תשאל אותו." אמרה שלומית, שהרגישה לא בנוח להטריד את האדם המבוגר רק מכיוון שהם סקרנים. "אין בעיה. אני אשאל." אמר רוני, שסקרנותו היתה גדולה מכדי שתטריד אותו המחשבה שהוא עשוי להטריד את האדם המבוגר. וכך, ביום שלמחרת, הגיעו השלושה לתחנה והביטו בזקן היושב שם. "אוקי, לך תשאל אותו." אמרה שלומית. "אוקי, אבל בואו איתי." אמר רוני, והשלושה צעדו לעברו. "סליחה? אדוני?" שאל רוני, והזקן הפנה אליו מבט אדיש. "אתה יודע שיש כאן רק קו אחד? רק 174." "זה בסדר, בחור," אמר הזקן, "אני לא מחכה לאוטובוס." רוני חייך במבוכה. "אז אפשר לדעת למה אתה יושב פה, בבקשה?" "אני תופס לך את המקום בספסל?" שאל הזקן. "לא, כמובן שלא," אמר רוני והסמיק במבוכה, "זה פשוט שכבר כמה ימים שאנחנו רואים אותך יושב פה ולא עולה לאוטובוס, ותהינו מדוע." הזקן בחן את רוני, אז את שלומית ואבי, ואז הפנה את מבטו בחזרה לקיר האדום שמעבר לכביש. "עזבו את זה. זה שום דבר." הוא אמר. "אבל מה זה?" שאל רוני. "תאמין לי, בחור. אתה לא רוצה לדעת. הסיבה שאני יושב כאן יכולה להפיל מדינות שלמות לאבדון." כעת סקרנותם של השלושה הגיע לרמות חדשות, והם חשו שכל חייהם לא רצו לדעת דבר יותר משרצו לדעת את סיבתו המסתורית של הזקן. "אנחנו מאוד רוצים לדעת." אמרה שלומית, "בבקשה." "למה לך?" שאל הזקן מבלי להזיז את מבטו, "את בחורה צעירה, כל חייך לפנייך. חבל שתדעי דברים כאלה. אני מציע לכם לשכוח מזה." "בבקשה, אדוני, אתה חייב לומר לנו." אמר אבי. "אני באמת לא רוצה את זה על מצפוני." אמר הזקן, "בבקשה, עזבו אותי במנוחה." "לא! תגיד לנו! בבקשה!" אמר רוני, ואנשים החלו להביט לעברו, לכן הנמיך את קולו ואמר, "אנחנו מוכנים לקחת על עצמנו את הסיכון. בבקשה." הזקן הביט בו. "אתם לוקחים את האחריות על עצמכם?" הוא שאל והם הנהנו, "ולא תאשימו אותי בהרס חייכם?" הם שוב הנהנו, "אני לא רוצה את זה על מצפוני!" "אנחנו מבטיחים שזה לא על מצפונך." אמר רוני, ואבי ושלומית הנהנו כה חזק עד שנראו כאילו הם עוברים התקף אפילפסיה. "טוב, אם כך, אתם ביקשתם זאת. התקרבו אלי." אמר הזקן ולחש דבר באוזניהם. באותו רגע פיותיהם נשמטו, עיניהם נפקחו לרווחה, והשלושה התיישבו לצידו של הזקן. מאז אותו יום, התחילו השלושה לעבוד רק במשמרות ערב, וכל בוקר נפגשו בתחנה ביחד עם אותו זקן והתיישבו לצידו. אחר הצהריים, כשהאוטובוס לתל-אביב הגיע, היו עולים עליו, והזקן היה הולך לדרכו. השנים חלפו, והזקן נפטר, אך השלושה המשיכו בקביעות להגיע לתחנה. איש מהם לא עבר מהעיר, ואיש לא הצליח לקיים אורך חיים נורמלי בגלל אותו קיבעון. כעבור עשרות שנים הם הפכו להיות אגדה בקרב תושבי העיר הצעירים. שלושת הזקנים המשוגעים שיושבים כל בוקר בתחנה ולא עולים לאוטובוס. שלושה תמהונים שאף פעם לא דיברו, ורק ישבו ובהו. לבסוף מתו השלושה בודדים. יום אחד, בעודי מחכה בתחנה המרכזית הישנה שבראשון לציון (עירי), לקו 174 לתל-אביב כדי להגיע למקום עבודתי, ראיתי אדם מבוגר לבוש בז'קט ומחזיק במקל הליכה, יושב בתחנה ועל פניו מבט חתום. כשהאוטובוס הגיע לבסוף, האיש נותר על הספסל. אין שום קו אחר שעובר בתחנה הזו, ובמשך ימים הטרידה אותי השאלה מה לעזאזל הוא עשה שם. יום אחד שמעתי את השיר של להקת "רדיוהד" הבריטית "YOU DO IT TO YOURSELF", ונזכרתי בקליפ של השיר. למי שלא מכיר, בקליפ רואים אדם שנשכב על המדרכה באמצע הרחוב. אנשים שעוברים שואלים אותו מה קרה (הצופה רואה את דבריהם בעזרת כתוביות), והוא אומר להם ששום דבר, שישאירו אותו שם, ושהם לא רוצים לדעת. בסוף הקליפ עומד שם קהל רחב של אנשים שדורש לדעת מדוע הוא שוכב על המדרכה באמצע הרחוב. הוא מסכים לבסוף, ואז אומר משהו שאין הצופה מסוגל להבין, כיוון שהכתוביות מפסיקות באותו רגע, וכל האנשים ברחוב נשכבים על האדמה. (דרך אגב, אני מכיר אנשים שישבו עם הקליפ וצפו בקטע זה שוב ושוב בניסיונות נואשים להבין את דבריו של האיש לפי תנודות שפתיו - אך לשווא...) תמיד מצאתי את הקליפ הזה כאחד הקליפים המבריקים ביותר שנעשו, והשיר וזיכרון הקליפ העלו במוחי את אותו אדם תמהוני שיושב בתחנה ללא סיבה נראית לעין. סיפור זה נכתב בהשראת אותו קליפ מבריק של "רדיוהד", ובהשראת אותו אדם מוזר. אני רוצה לנצל הזדמנות זו כדי להודות לו. ------------------------------------------------- מתוך האתר "אמנות להמונים" www.art4all.up.co.il רז.
