האין הזה

[hopefully]

האין הזה

האין הזה מכה בי בכל פעם מחדש. בכל פעם שאני רוצה להתקשר הביתה ולספר לאמא משהו שאני יודעת שישמח אותה נורא ואז נזכרת שהיחיד שיכול לשמוח בשבילי זה אבא. בכל פעם שבאים או מתקשרים מהמשפחה המורחבת לראות שכולנו בסדר ואני חושבת כמה אמא הייתה שמחה לראות את כל אלה שלא היו שם בחייה, ובמותה פתאום התעוררו לראות מה הם הפסידו. בכל פעם שאני צוחקת, בכל פעם שאני בוכה, בכל פעם שאני רוצה את אמא... והאין הזה ישנו שם כל הזמן. דנה.

 

[JOE22]

והאין הזה ישנו שם כל הזמן...

ולצערי ולצערך זה ימשיך להיות כך כי אף אחד/ת לא יוכל למלא את החלל הריק הזה. זה לא עוזב,והזיכרון אף פעם לא מאחר להגיע,בכל אירוע,בכל מצב בחיים. גם אני רוצה לרוץ לאבא ולספר לו על כל מ שעבר/עובר,רוצה לקבל את העצות שלו,רוצה רק לשמוע את הקול שלו. והכעס שמתחזק כשמתגעגים ויודעים שאין סיכוי לראות,לחוש,לשמוע שוב. הבנתי שאימך הייתה חולה? אפשר לשאול במה? איתך לאורך הדרך.

 

[hopefully]

תודה

אימי נפטרה לפני כחודש מסרטן ריאות לאחר שהייתה חולה במשך שלוש וחצי שנים.תעתועי הגורל הם שהיא לא עישנה מעולם ומכל הסרטנים הנוראיים והקטלניים היא חלתה דווקא בסרטן ריאות. הכאב ותחושת חוסר הצדק רק מתחדדים בכל פעם שאני מגיעה להוריו של בעלי ורואה את העשן שאופף את כל הבית מהעישון הבלתי פוסק שלהם. אני מניחה שסיבת המוות לא ממש משנה, הריק הוא אותו ריק והחסר לעולם יחסר. דנה.

 

[JOE22]

הסיפור שלך כמו שלי....

אבא שלי היה חולה במשך 6 שנים במחלת סרטן וזה לא שהוא היה מעשן. לצערי הזכרונות שלי כוללים את הזוועה של המחלה,לראות אותו דועך במשך הזמן.....לדעת שכבר כאבא הוא לא היה מסוגל לתפקד וזה היה חסר לי וזה בעתיד עוד יותר יחסר לי

 

[bertap]

לנחם

האם אפשר לנחם אדם שמאבד דבר יקר קשה אך כמו שאומרים צריך להתנחם ולזכור בזמן שהיה ושאבא לא סובל שהוא מעבר לזה אני עברתי את זה כל כך הרבה פעמים כך שאני מבינה מה עבר עליך ליבי איתך חזקי ואימצי ברטוש

 

[bertap]

המחלה האיומה

תאמיני כל חולי הסרטן למניהם היא מחלה מכוערת ואני מדברת מנסיון מר איבדתי אמא ו3אחים מהמחלה הארורה ותאמיני לי הכאב הוא נורא לי יש את השואה הפרטית שליכמו כן אובדן החתן והבן בצבא מילאו את המכסאה אני שואלת כמה אדם יכול עוד לשאת אני רוצה רק להגיד לך ברגע של כאב ושל געגוע תחשבי כמה טוב שהיא מעבר לכאב איום שהיא משכה הרבה זמן שאנחנו לא יכלנו להקל עליהם אפילו במעט ולכןתתנחמי שהיא לא סובלת יותר ליבי איתך חיזקי ואמצי ברטוש

 

[BooBee]

תקווהל´ה ../images/Emo23.gif

אני מאוד אוהבת את הכינוי שלך. עם כל העצב והכאב שאפשר לחוש במשפטים שלך, אני זוכרת תמיד לחזור ולהציץ בכינוי שבחרת לכתוב כאן. וכם, הפסידו. באבוהה הפסידו. אבל איזה מזל שאנחנו ידענו תמיד. נכון? השבוע בכיתי עליה, בגללה, בשבילה. אחרי שגמרתי לבכות עליה בכיתי עליי. מחר יש אזכרה שנתיים. אין לי מושג איך אני עוברת את זה. כאילו ככל שמתרחק הזמן מיום מותה, יותר קשה לי ועם זאת יש רבדים שבהם יותר קל לי. קשה, כי געגוע. קשה, כי בטיפול הפסיכולוגי שלי הבנתי כמה דברים שלא הבנתי בזמן שהיתה בחיים. וקל, כי אני ממשיכה לעשות ולפעול, לשמוח ולהתבדח, לקרוא ולאהוב. אבל איזה יופי שאני בוכה מתי שרק בא לי. פעם זה לא היה ככה. היום פיפס קטן והעיניים מזרימות מים חופשי. דנה, אני שולחת לך חיבוק, עוצמת עיניים ומתפללת שתמצאי בתוכך את היכולת לאזן בין הכואב לשמח. בשלב מסוים זה מגיע. ואז עם היכולת גם לומדים למאל את האין הזה בדברים אחרים, כמו אהבה. שלך, רויטל.