האחד! יש דבר כזה?
כמה זמן חיכית לו? המון! וכל יום שעבר חשבת שאם לא יבוא תשתגעי. באמת שכבר כמעט שלחו אותך לשלוותה, אבל הנה ניצלו חייך מחיי סבל ויגון בבית משוגעים והוא הופיע במלוא הדר ופאר והושיע אותך מעצמך. למה חיכית לו בעצם? חיכית כי נמאס לך מהלבד, חיכית כי הרגשת שיש לך המון מה לתת לו, חיכית כי כולן מחכות, חיכית כי היית צמאה לאהבה. וכשהאהבה הגיעה לבסוף, אכן לא הייתה מאושרת ממך, הסתובבת עם חיוך תמידי על הפנים, כל בוקר היה בוקר טוב וגם הלילות היו לא רעים בכלל. העולם שוב הפך טוב ויפה לזמן מה אבל אז הגיע לו רגע של התפכחות ופתאום את שואלת את עצמך: "מה עכשיו?", "לאן פונים מכאן?" ותשובות איין, את שתמיד יש לה תשובות בשלוף לכולם, פתאום ריק לך. הרי תמיד שומעים את הסיפורים האלו על הזוג שהתאהב ממבט ראשון וידע מהרגע הזה שזו אהבת אמת, שזה הדבר הנכון ביותר שיש ויהיה אי פעם והלך על כל הקופה בלי חששות ומחסומים. לך זה לא בדיוק קרה, או שזה קרה לך ואת לא יודעת מזה. לא ייתכן! הכצעקתה!? לא ייתכן שכולם יודעים שזו אהבת חייהם מהשנייה שהיא נושמת לצדם, הרי לא כולנו בנויים באותו האופן. אולי יש אנשים שיותר קשה להם להחליט החלטות? אולי יש אנשים שצריכים להתבשל קצת במיץ של עצמם כדי להיות שלמים עם הבחירות שלהם? אולי אין בכלל דבר כזה – האחד. איך שאני רואה את זה, יש יותר מאדם אחד שמתאים לנו כבן זוג לחיים והעיתוי בו הוא מופיע בחיינו הוא זה שיקבע אם נמצא את עצמנו איתו בסופו של כל העניין. כמובן שגם צריכים להיות מוכנים נפשית לקשר מחייב ולהשקעה שכרוכה בו. אני מאמינה שאנשים רבים, שגם חיכו זמן רב, עד שהכירו את בחיר ליבם, המציאו את ההגדרות הללו על מנת שירגישו טוב יותר עם הבחירה שעשו. גם הם כמונו התלבטו והתחבטו בשאלה: "האם להישאר יחד לנצח? או להמשיך את החיפוש" ועכשיו במסגרת הניסיון להשלים עם המציאות הם מבצעים לעצמם מה שנקרא בז'רגון הפסיכולוגי המקצועי "דיסוננס קוגניטיבי" כלומר שכנוע עצמי. בסה"כ ברגע שהם קיבלו את ההחלטה הזו – להתחתן, הם חייבים להרגיש טוב לגביה שכן רגע זה הוא הכרזה על אובדן החופש, באופן זה או אחר, הכרזה שהדרך חזרה ממנה היא קשה וארוכה ומלווה בדרך כלל במילים כמו פרידה או גירושין, שהן מילים סבירות כל עוד הן לא נאמרות עם השם שלנו בנשימה אחת. אז כדי להתגבר על הקושי, נוסדה קנוניה של אנשים נשואים שמטרתם לשקר במצח נחושה לרווקים, בהם הם כה מקנאים, אותם הם מעריצים, במטרה להקטין את מספרם, ולשלוח גם אותם לשקוע בשכנוע עצמי.
כמה זמן חיכית לו? המון! וכל יום שעבר חשבת שאם לא יבוא תשתגעי. באמת שכבר כמעט שלחו אותך לשלוותה, אבל הנה ניצלו חייך מחיי סבל ויגון בבית משוגעים והוא הופיע במלוא הדר ופאר והושיע אותך מעצמך. למה חיכית לו בעצם? חיכית כי נמאס לך מהלבד, חיכית כי הרגשת שיש לך המון מה לתת לו, חיכית כי כולן מחכות, חיכית כי היית צמאה לאהבה. וכשהאהבה הגיעה לבסוף, אכן לא הייתה מאושרת ממך, הסתובבת עם חיוך תמידי על הפנים, כל בוקר היה בוקר טוב וגם הלילות היו לא רעים בכלל. העולם שוב הפך טוב ויפה לזמן מה אבל אז הגיע לו רגע של התפכחות ופתאום את שואלת את עצמך: "מה עכשיו?", "לאן פונים מכאן?" ותשובות איין, את שתמיד יש לה תשובות בשלוף לכולם, פתאום ריק לך. הרי תמיד שומעים את הסיפורים האלו על הזוג שהתאהב ממבט ראשון וידע מהרגע הזה שזו אהבת אמת, שזה הדבר הנכון ביותר שיש ויהיה אי פעם והלך על כל הקופה בלי חששות ומחסומים. לך זה לא בדיוק קרה, או שזה קרה לך ואת לא יודעת מזה. לא ייתכן! הכצעקתה!? לא ייתכן שכולם יודעים שזו אהבת חייהם מהשנייה שהיא נושמת לצדם, הרי לא כולנו בנויים באותו האופן. אולי יש אנשים שיותר קשה להם להחליט החלטות? אולי יש אנשים שצריכים להתבשל קצת במיץ של עצמם כדי להיות שלמים עם הבחירות שלהם? אולי אין בכלל דבר כזה – האחד. איך שאני רואה את זה, יש יותר מאדם אחד שמתאים לנו כבן זוג לחיים והעיתוי בו הוא מופיע בחיינו הוא זה שיקבע אם נמצא את עצמנו איתו בסופו של כל העניין. כמובן שגם צריכים להיות מוכנים נפשית לקשר מחייב ולהשקעה שכרוכה בו. אני מאמינה שאנשים רבים, שגם חיכו זמן רב, עד שהכירו את בחיר ליבם, המציאו את ההגדרות הללו על מנת שירגישו טוב יותר עם הבחירה שעשו. גם הם כמונו התלבטו והתחבטו בשאלה: "האם להישאר יחד לנצח? או להמשיך את החיפוש" ועכשיו במסגרת הניסיון להשלים עם המציאות הם מבצעים לעצמם מה שנקרא בז'רגון הפסיכולוגי המקצועי "דיסוננס קוגניטיבי" כלומר שכנוע עצמי. בסה"כ ברגע שהם קיבלו את ההחלטה הזו – להתחתן, הם חייבים להרגיש טוב לגביה שכן רגע זה הוא הכרזה על אובדן החופש, באופן זה או אחר, הכרזה שהדרך חזרה ממנה היא קשה וארוכה ומלווה בדרך כלל במילים כמו פרידה או גירושין, שהן מילים סבירות כל עוד הן לא נאמרות עם השם שלנו בנשימה אחת. אז כדי להתגבר על הקושי, נוסדה קנוניה של אנשים נשואים שמטרתם לשקר במצח נחושה לרווקים, בהם הם כה מקנאים, אותם הם מעריצים, במטרה להקטין את מספרם, ולשלוח גם אותם לשקוע בשכנוע עצמי.
