מחשבות מוכרות... (אולי
)
האומץ לשנות הוא מה שהוביל אותנו לפנות לטיפול. האומץ לשנות הוא מה שמחזיק אותנו כאן... אחרת היינו מוותרים כבר. האומץ לשנות הוא משהו שקיים אצלנו בכל רגע, ושעוזר לנו בכל פעם מחדש להחליט לבקש עזרה, להחליט לקחת את התרופה, להחליט לקום לאכול משהו.
אין לנו מה לשאול את עצמנו אם אנחנו אמיצים מספיק. אנחנו עדיין כאן וזו הוכחה מספקת.
 
באיזשהו מקום השלמתי עם זה ש"קטנית על תרופות" זה יצור שכנראה ישרוד יותר טוב מאשר סתם "קטנית". עם זה שאני אצטרך להיות מטופל בתרופות כל החיים שלי.
אני מנסה לא לחשוב על זה. ההתעסקות בזה מעציבה אותי.
אני רוצה להיות מסוגלת להיות אני בלי לפחד שזה יהרוג אותי... אבל אפילו על התרופות האלה אני לא באמת יציב. אפילו על התרופות האלה אני מגיעה למחשבות אובדניות. אפילו על התרופות אני צורחת על בן הזוג שלי. אפילו על התרופות אני מבלה ימים שלמים במיטה, שוכחת לאכול.
אבל העוצמה והתדירות נמוכים יותר אצל "קטנית על תרופות" מאשר אצל סתם "קטנית".
הכוחות שנותנים לי לקום ולעשות דברים, ולהשקיע בבלוג, ולתרגם את הראיון ולערוך את החומר, הם משהו שבא והולך. כן, החוכמה היא לדעת להשתמש בהם עבור דברים שמועילים לי, וגם עבור דברים ש"צריך" לעשות. אני עדיין מחפשת את האיזון.
 
והלב שלי? הלב שלי מחוץ לתמונה כרגע. הלב שלי מחכה שהראש שלי יירגע ויהיה מוכן להתייחס אליו.