הולדן קולפילד בשדה
New member
האב, הבן ורוח הקודש
Deep purple – machine head
בית האלוהים חובבי הרוק בכלל, וחובבי הרוק הכבד בפרט, ידלקמו לכם את הציטוט הבא מ-AMG בלי בעיה: "האלבום הרביעי של לד זפלין (ZOSO), פרנואיד של השבת השחורה ו-Machine Head של דיפ פרפל – נחשבים לשילוש הקדוש של הרוק הכבד".... למרות שאני לא מאמין גדול בקדושה המיוחסת לאנשים בשר ודם, לא כל שכן לבני-אדם שנראים כמו אוזי אוסבורן, רוברט פלאנט וריצ'י בלקמור וחבריהם למועדון צרכני הסמים הגדול ביותר מחוץ לקולומביה, אני חייב להודות שהמילה קדושה הולמת את האלבום הזה של הסגולים. אין מילה אחרת לתאר את שירת המלאכים (אני לא בטוח שיש מלאך שמסוגל לצעוק יפה כמוהו...) של איאן גיליאן (jesus christ superstar בשבילכם) ואת ניצוצות האור הגנוז שהגיטרה של ריצ'י בלקמור יורה לכל הכיוונים, בזמן שהוא 'מנסר' את ה-riff של כל הזמנים. אם לא שמעתם מעודכם את ה-riff הזה – יש להניח שמעולם לא חייתם (ואם אתם חיים עם זה בשלום – אלו חיים עלובים במיוחד).
Welcome to the machine אלו עלילות הקדושים הסגולים על רגל אחת... הלהקה הוקמה באנגליה של שלהי שנות ה-60 (מי אמר שהבריטים לא הביאו לעולם שום דבר טוב?
וכללה את: ריצ'י בלקמור – גיטרה (ומה?). אם אי פעם שאלתם את עצמכם איך נראה גיטריסט רוק כבד, פשוט תפתחו מילון – שם ליד הערך הנ"ל מופיעה תמונה של אדם שחציו ריצ'י בלקמור וחציו ג'ימי פייג'... ג'ון לורד – קלידים. אי אפשר לדמיין את הסגולים בלי הקלידים של ה-lord. שני אולי (ואני בספק גדול...) רק לנגינה המהפנטת של מנזריק מ'הדלתות'. איאן פייס – תופים. (עם כל הכבוד שיש לי אליו, לא בליגה של בונהם...) בשנים הראשונות לפעילות הלהקה היו חברים בה גם רוד אבנס (שירה) וכן ניק סימפר על הבס. ההרכב הזה הוציא שלושה אלבומים, שהניבו גם כמה להיטי ענק, דוגמת – hush (היש קטע אנרגטי ומדליק מזה? Nope), april וכן lalena הזכורים לטוב, תוך שהם משלבים גם אלמנטים של רוק מתקדם, בעיקר באלבומים – deep purple ו-THE BOOK OF TALIESYN , ואפילו כבשו לעצמם מעמד של כבוד בעולם הרוק. אבל ב-1970 בוצעו בלהקה שני שינויים פרסונליים, שהביא ליצירת ההרכב הקלאסי השני בטיבו אי פעם בעולם הרוק הכבד (אחרי החבורה של פייג', פלאנט, בונהם ופול ג'ונס). איאן גיליאן לקח את המושכות בעמדת הזמר ורוג'ר גלובל השתלט על הבס. ההרכב הזה ניגן ביחד כארבע שנים, טרם פרישתם של השניים – והוא שהביא לעולם את אלבום העל בו אנו דנים, וכן הוציא ללהקה את המוניטין כפרפורמרים של כל הזמנים ב-arena של הרוק בהופעה חיה, עם האלבום made in japan. אחר כך התחלפו החברים בלהקה בהדרגה, כולל נטישתו של בלקמור, האיחוד בשנות ה-80 – אבל זה כבר ממש לא מעניין...
הגיגים בדבר riff (סבלנות, עוד תגיע גם ביקורת אלבום...) נכון, נכון – כל הרכב 'חמשת המופלאים' (Ritchie Blackmore, Ian Gillian, Ian Paice, Roger Glover, Jon Lords) אחראי להצלחת האלבום, אבל כרגיל בחיים, אם אין לך עוגן להיאחז בו – כל ספינה תמצא את עצמה במצולות ים... ועוד איזה עוגן... כמו – stairway to heaven לאלבום ה-4 של לד זפלין, ובדומה ל-sweet home Alabama של הלינרד סקינרד, ברוח התרומה של נגינת purple haze וההמנון האמריקאי לקריירה של הנדריקס ובהתאמה לרעש האדמה שעורר hotel California של הנשרים – כך גם ה-riff של 'עשן על המים' הוא הסמל המסחרי של הסגולים. בזכות ארבעה תוים בסה"כ – יצרה הגיטרה של בלקמור אוסף של מיליוני זאטוטים בכל רחבי העולם, העושקים את הוריהם בדרכם לחנות כלי המוסיקה – עם riff קטן בלב וחלום גדול להיות בעצמם המכשפים הבאים על הגיטרה החשמלית... וכבר אמרו לפני – "אלוהים נמצא בפרטים הקטנים" – אז לא ברור לי אם לזה התכוונו – אבל בפריטה הקטנה הזאת אלוהים בהחלט נמצא…
נותנים בראש – hit them hard, ritchie (ביקורת אלבום) 'הלהקה הרעשנית בעולם' (הם עדיין מחזיקים בתואר הזה? תמהני...) מביאה לעולם את הגרסה שלה לתחרות אלבום ה-hard metal של כל הזמנים. שבעה שירים בסה"כ, ארבעה מהם מושלמים ממש (highway star, smoke on the water, lazy, spce truckinw), ו-riff אלמותי אחד: Highway Star – ככה פותחים אלבום. כולם לחגור חגורות בטיחות, אנחנו יוצאים לנסיעה שאין שניה לה... איאן גיליאן נותן את הכל (ובעיקר מקריב את הקול שלו...) לטובת הנאמבר ההיסטרי המהיר הזה. אז נכון, היה לי בעבר טעם מריר מעט בפה כששמעתי את זה – בעיקר בגלל המחווה המיותרת של משינה – ב'מופע של פחי שואו' (יש מישהו שמשינה לא חיקו אותו???), אבל האמת חייבת להיאמר: היא אפשר להפסיק ולהתמוגג מהשיר הזה. מסע של שש דקות ואובדן חושים עם גיטרה אכזרית במיוחד, שירה עוצמתית (אההההההההההררר), קלידים משתוללים ותופים שדופקים בראש. כך עושים זאת נכון! Maybe I'm a Leo – בלקמור ממשיל לנסר, גיליאן ממשיך לעשות את העבודה, פייס לא מתבלבל במקצב – אבל איכשהו התוצאה מאכזבת (הכל יחסי, להירגע. זה עדיין שיר מצוין), לפחות בחציו הראשון של השיר – עניין של מהירות, אני משער – פשוט רמת האדרנלין בדם לא מספיק גבוהה. אבל אז בא קטע jam קצר של גיטרה בתחילה ואחריה הקלידים של לורד, שמצילים את המצב. Pictures of Home – הי הי, קצת בלוז משובח – התיפוף הפעם מתעלה ומערבל בראש, המנגינה הרבה יותר מעניינת מקודמתה, והשיר הזה הוא חגיגה של ממש לאוזניים. הגיטרה של ריצ'י נותנים מעברים מדליקים, משל יצאו מהדלתא של המיסיסיפי, וגיליאן מפנק עם קול חמים. עונג שבת. Never Before – המשך ישיר לקודמו.הפעם בגרסה קצר יותר 'כוחנית' (רוקיסטית?. זה כ"כ קל ונעים לעיכול, שהייתי ממליץ לכל מי שסובל מבחילה מ-hard metal rock להתחיל מכאן. הקטע המרכזי בשיר הוא מעדן, בזכות גיליאן ששומר על איפוק ועדיין מלהיב. גם לורד שומר על הרמה הגבוהה. וריצ'י? ממשיך לנסר, תודה ששאלתם... Smoke on the Water – אתם לא רציניים, מה נותר לכתוב? כמות האנרגיה שיש בשיר הזה מספיקה בשביל לספק חשמל לעיר קטנה. השיר הזה טחן כ"כ הרבה שעות שידור בכל תחנת רדיו מהודו ועד כוש (and beyond), שבלתי אפשרי להוציא אותו מהראש. וטוב שכך. ה- kick ass של כל הדורות. אלמלא הנגריה הקטנה של ריצ'י, השיר היה נזכר בזכות הקלידים המדהימים שלו... עשן על המים – עשן בעיניים – ח-ג-י-ג-ה. Lazy – הפסקה קטנה לגיליאן (יצא לעשן?), שמשאיר לארבעה האחרים את הבמה להשתוללות חסרת רסן. לורד לוקח את זה יותר מכולם ברצינות – ופותח בקלידים שנשמעים כמו משהו שהיית מצפה לשמוע בטירה של פרנקשטיין (אם פרנקשטיין היה רוקד בוגי ווגי אחריו נכנסים פייס ובלקמור לעניינים, ויחד עם גלובר הם נותנים jam ארוך (אך לא ארכני) ויפהפה. אושר גדול. רוק'נרול בייבי. (אה כן, לא לדאוג – גיליאן חוזר לחצי השני של השיר ונותן show מצויין כרגיל). Space Truckin' – ככה נועלים אלבום. עוד riff מבית היוצר של 'המנסרה האנושית'. עוד תופים שדופקים בראש (לפעמים פייס ממש נוגע בשחקים, ומאיים להפיל משם את בונהם...). עוד צעקות של גיליאן. אבל התוצאה הסופית לא פחות ממדהימה.
מסקנות – השקט שאחרי הסערה במקור תכננתי לכתוב היום על טרפיק (יסלחו לי וינווד וחבריו), אבל האמת חייבת להיאמר שנית: רוק זה אחלה – רוק כבד זה אחלה בריבוע. זאפה צדק – מוזיקה היא הדבר הטוב ביותר. Kick ass.
וכללה את: ריצ'י בלקמור – גיטרה (ומה?). אם אי פעם שאלתם את עצמכם איך נראה גיטריסט רוק כבד, פשוט תפתחו מילון – שם ליד הערך הנ"ל מופיעה תמונה של אדם שחציו ריצ'י בלקמור וחציו ג'ימי פייג'... ג'ון לורד – קלידים. אי אפשר לדמיין את הסגולים בלי הקלידים של ה-lord. שני אולי (ואני בספק גדול...) רק לנגינה המהפנטת של מנזריק מ'הדלתות'. איאן פייס – תופים. (עם כל הכבוד שיש לי אליו, לא בליגה של בונהם...) בשנים הראשונות לפעילות הלהקה היו חברים בה גם רוד אבנס (שירה) וכן ניק סימפר על הבס. ההרכב הזה הוציא שלושה אלבומים, שהניבו גם כמה להיטי ענק, דוגמת – hush (היש קטע אנרגטי ומדליק מזה? Nope), april וכן lalena הזכורים לטוב, תוך שהם משלבים גם אלמנטים של רוק מתקדם, בעיקר באלבומים – deep purple ו-THE BOOK OF TALIESYN , ואפילו כבשו לעצמם מעמד של כבוד בעולם הרוק. אבל ב-1970 בוצעו בלהקה שני שינויים פרסונליים, שהביא ליצירת ההרכב הקלאסי השני בטיבו אי פעם בעולם הרוק הכבד (אחרי החבורה של פייג', פלאנט, בונהם ופול ג'ונס). איאן גיליאן לקח את המושכות בעמדת הזמר ורוג'ר גלובל השתלט על הבס. ההרכב הזה ניגן ביחד כארבע שנים, טרם פרישתם של השניים – והוא שהביא לעולם את אלבום העל בו אנו דנים, וכן הוציא ללהקה את המוניטין כפרפורמרים של כל הזמנים ב-arena של הרוק בהופעה חיה, עם האלבום made in japan. אחר כך התחלפו החברים בלהקה בהדרגה, כולל נטישתו של בלקמור, האיחוד בשנות ה-80 – אבל זה כבר ממש לא מעניין...
. זה כ"כ קל ונעים לעיכול, שהייתי ממליץ לכל מי שסובל מבחילה מ-hard metal rock להתחיל מכאן. הקטע המרכזי בשיר הוא מעדן, בזכות גיליאן ששומר על איפוק ועדיין מלהיב. גם לורד שומר על הרמה הגבוהה. וריצ'י? ממשיך לנסר, תודה ששאלתם... Smoke on the Water – אתם לא רציניים, מה נותר לכתוב? כמות האנרגיה שיש בשיר הזה מספיקה בשביל לספק חשמל לעיר קטנה. השיר הזה טחן כ"כ הרבה שעות שידור בכל תחנת רדיו מהודו ועד כוש (and beyond), שבלתי אפשרי להוציא אותו מהראש. וטוב שכך. ה- kick ass של כל הדורות. אלמלא הנגריה הקטנה של ריצ'י, השיר היה נזכר בזכות הקלידים המדהימים שלו... עשן על המים – עשן בעיניים – ח-ג-י-ג-ה. Lazy – הפסקה קטנה לגיליאן (יצא לעשן?), שמשאיר לארבעה האחרים את הבמה להשתוללות חסרת רסן. לורד לוקח את זה יותר מכולם ברצינות – ופותח בקלידים שנשמעים כמו משהו שהיית מצפה לשמוע בטירה של פרנקשטיין (אם פרנקשטיין היה רוקד בוגי ווגי אחריו נכנסים פייס ובלקמור לעניינים, ויחד עם גלובר הם נותנים jam ארוך (אך לא ארכני) ויפהפה. אושר גדול. רוק'נרול בייבי. (אה כן, לא לדאוג – גיליאן חוזר לחצי השני של השיר ונותן show מצויין כרגיל). Space Truckin' – ככה נועלים אלבום. עוד riff מבית היוצר של 'המנסרה האנושית'. עוד תופים שדופקים בראש (לפעמים פייס ממש נוגע בשחקים, ומאיים להפיל משם את בונהם...). עוד צעקות של גיליאן. אבל התוצאה הסופית לא פחות ממדהימה.
