ד"ש מנויקוט ...
היום דיברנו על תאורטיקן בשם וינקוט בפסיכולוגיה התפתחותית הוינקוט הזה אמר שיש אני אמיתי אמיתי אני שיקרי אני אמיתי זה מה שאנחנו באמת אני השיקרי הוא תוצר של צפיות החברה והלימדה שלנו כבני אדם את הצפיות האילו וזה כאילו כל השיעורים האילו ממש נוגעים בנושאים מהפגישות עם העו"סית שזה מפחיד אותי ברמה דיי מפחידה והאמת שיש איתי את המחברת של הטיפול שהיום אפילו היא לא עזרה כל כך... למרות שבדרך כלל היא נותנת לי המון ביטחון בשיעורים האילו פיתאום אני יכולה לבחור לא להגיד בכיתה ולהגיד במחברת... אבל מה שהיא אמרה על העצמי (ברבים) שכמה שאנחנו גודלים אז אנחנו צריכים להיות יותר באני השיקרי ופחות באני האמיתי כדי לשרוד וכי זאת המציאות והמשפט הזה הפחיד אותי והעציב אותי .... וזאת למרות שהבנתי שלפעמים עושה מש טוב להתאפק להתאפק זה ממש גורם לזה שאני אצטרך להשקיע פחות אנרגיה בעבודת האיסוף אחרי השיעורים האילו ועדיין עצם המראה הזאת של המציאות לא עשתה לי טוב אולי זה כי אני מאילו (אולי בגלל הנסיבות ) שחזרו קצת אל האני האמיתי הזה החסר הגנות ... הפגיע... וקשה לקבל כזו מראה חדה לפנים ... ועוד רציתי לשאול... שיעור שעבר דיברנו על הורה הפנטזיה מול ההורה האמיתי ... והפסיכולוגית אמרה שלדעתה הורה לא צריך להיות מרוצה תמיד מהילד שלו כי אז זה מרדים את הילד .... וגורם להקטנת הצפיות שלו מעצמו ואני חשבתי לעצמי מהרגע שהקטנצ'יק הזה בן שלושה חודשים או יותר נכנס לתינוקיה (בעצם מהרגע שהוא נולד) יש טבלאות התפתחות כאילו וטבלאות אחרות ודודות שמשוות אותו לילד של השכנה ושכנות .... וכדור ארץ שלם של שופטים ומבקרים אז מה הבעיה עם זה שתהיה מישהי (רצוי גם מישהו ) אחד בעולם הזה שיקבל את הילד הזה כאילו הוא הכי (אולי לא הכי , בכל זאת יש רק אלוהים אחד ובנינו גםן זה לא ממש בטוח....) שהוא טוב , שהוא מקסים שיהיה איתו בכאן ובעכשיו- כי כאילו מצד אחד הורים מאוד עסוקים בעתיד ובעבר ולא במה שקורה עכשיו ... אולי בגלל זה הם אפעם לא מסוגלים להיות באמת מרוצים מהמתנה שלהם השבוע בשיעור חשבתי על זה שידע ופסיכולוגיה זה יפה ונחמד ... אבל לפעמים צריך ללכת עם האינטואצה הבטן הלב...... וואי יש עוד מלא חוויות שמתעכלות לי בראש עכשיו (סליחה על התיאור הפלסטי ...........
היום דיברנו על תאורטיקן בשם וינקוט בפסיכולוגיה התפתחותית הוינקוט הזה אמר שיש אני אמיתי אמיתי אני שיקרי אני אמיתי זה מה שאנחנו באמת אני השיקרי הוא תוצר של צפיות החברה והלימדה שלנו כבני אדם את הצפיות האילו וזה כאילו כל השיעורים האילו ממש נוגעים בנושאים מהפגישות עם העו"סית שזה מפחיד אותי ברמה דיי מפחידה והאמת שיש איתי את המחברת של הטיפול שהיום אפילו היא לא עזרה כל כך... למרות שבדרך כלל היא נותנת לי המון ביטחון בשיעורים האילו פיתאום אני יכולה לבחור לא להגיד בכיתה ולהגיד במחברת... אבל מה שהיא אמרה על העצמי (ברבים) שכמה שאנחנו גודלים אז אנחנו צריכים להיות יותר באני השיקרי ופחות באני האמיתי כדי לשרוד וכי זאת המציאות והמשפט הזה הפחיד אותי והעציב אותי .... וזאת למרות שהבנתי שלפעמים עושה מש טוב להתאפק להתאפק זה ממש גורם לזה שאני אצטרך להשקיע פחות אנרגיה בעבודת האיסוף אחרי השיעורים האילו ועדיין עצם המראה הזאת של המציאות לא עשתה לי טוב אולי זה כי אני מאילו (אולי בגלל הנסיבות ) שחזרו קצת אל האני האמיתי הזה החסר הגנות ... הפגיע... וקשה לקבל כזו מראה חדה לפנים ... ועוד רציתי לשאול... שיעור שעבר דיברנו על הורה הפנטזיה מול ההורה האמיתי ... והפסיכולוגית אמרה שלדעתה הורה לא צריך להיות מרוצה תמיד מהילד שלו כי אז זה מרדים את הילד .... וגורם להקטנת הצפיות שלו מעצמו ואני חשבתי לעצמי מהרגע שהקטנצ'יק הזה בן שלושה חודשים או יותר נכנס לתינוקיה (בעצם מהרגע שהוא נולד) יש טבלאות התפתחות כאילו וטבלאות אחרות ודודות שמשוות אותו לילד של השכנה ושכנות .... וכדור ארץ שלם של שופטים ומבקרים אז מה הבעיה עם זה שתהיה מישהי (רצוי גם מישהו ) אחד בעולם הזה שיקבל את הילד הזה כאילו הוא הכי (אולי לא הכי , בכל זאת יש רק אלוהים אחד ובנינו גםן זה לא ממש בטוח....) שהוא טוב , שהוא מקסים שיהיה איתו בכאן ובעכשיו- כי כאילו מצד אחד הורים מאוד עסוקים בעתיד ובעבר ולא במה שקורה עכשיו ... אולי בגלל זה הם אפעם לא מסוגלים להיות באמת מרוצים מהמתנה שלהם השבוע בשיעור חשבתי על זה שידע ופסיכולוגיה זה יפה ונחמד ... אבל לפעמים צריך ללכת עם האינטואצה הבטן הלב...... וואי יש עוד מלא חוויות שמתעכלות לי בראש עכשיו (סליחה על התיאור הפלסטי ...........
