נמאס להתבחשש
New member
ד"ר שלום
שבוע, שבוע שאני מסתובבת עם ההרגשה הקשה והמגעילה הזו. משהו שלא עוזב, לא בעבודה, לא לפני השינה, לא בבוקר שאז בדרך כלל דברים מקבלים פרופרציה וממדים הגיוניים. מאז שעברתי למרכז הרבה דברים הסתדרו לי. בעיקר בראש. זה הצעד הכי חכם שעשיתי. התחברתי לפוסט של אפי מלפני כמה ימים. יש משהו במרכז. אולי באנשים, אולי באווירה או אולי בעובדה שיש לי חנות ירקות מתחת לבית שפועלת 24 שעות שגורם לי להרגיש נעים ובטוח. הייאוש נעשה פה הרבה יותר נוח, לא בגלל שאפסה תקווה, אלא בגלל שנעים להיות פה בודד. אין כח ורצון להתעמק בחפירה האובסיסיבית בגורמים לייאוש, מאידך גם אין מניע שידחוף לשיפור. מצד שני, יש השלמה מתוקה. אולי קצת מרפת ידים, אבל למי אכפת. כבר למעלה משל שה חודשים לא הייתי בבית. לפני שבוע נודע לי שאימי שכבה חולה שבועות ארוכים. ואני עדין לא מוצאת את הכוחות לכפות על עצמי לנסוע לשם. אני פשוט לא מסוגלת. יש איזשהו תהליך אישי שאני עברתי עם ההורים שלי. כיום אחרי הרבה בכי, ניכור, האשמות, מריבות, שקרים והתפייסויות יש בינינו קשר סביר. למרות הרגרסיות הקטנות שגורמות לי לפרץ רגשות עכורים בדרך כלל. הבילבול הזה, עד שאני משיגה איזשהי ישורת איתם, פתאום משומקום משהו קטן מקפיץ אותם וגורם לי לתהות האם אי פעם המחול הפסיכי הזה של קבלה דחיה יסתיים. אני קוראת את מה שאני כותבת וקצת מגחכת. הדרמיטזציה שאני עושה. אפשר לחשוב, לאיזה יוצא אין יחסים מתוסבכים עם ההורים? הגיע הזמן להתנתק מחבל הטבור ההרסני הזה שנקרא ילדות והורים, אין טעם לשקוע בו. הוא גורם מנוון וומייאש שנדון מלכתחילה לכישלון. אין סיכוי לפתור את קשר הגורדי הזה. יותר מידי אמוציות חופפות ומנוגדות בו זמנית, אהבה, שנאה, מרד ודת. זה מה שחשבתי יותר נכון מין מצב שזרמתי אליו. של ניתוק חד צדדי. הפעם לא מתוך כעס ומריבה אלא משהו הרבה יותר מובנה והגיוני של רצון לשמור על שפיות. מה אעשה? המשפחה שלי זו הסריטה שלי. החיבור שלי אליהם כל כך עמוק ומורכב. המנגנונים הטבעיים שלי סיגלו לעצמם הגנה. אז אני מתרחקת. והריחוק המנטלי והגאוגרפי יוצר את הריחוק הרגשי. ופתאום דברים נהיים קלים יותר. כאילו פיתחתי חסינות. אני מרגישה בת-בלי-בית וזו הרגשה נהדרת של שחרור. אני גאה בי שהצלחתי להגיע לאי השקט שלי ומנסה לבנות ולהבנות ממנו. ואז אימא מודיעה לי שהיא חולה כבר כמה שבועות ואני מתרסקת, אבל לא מצליחה לעשות את הפעולות הפשוטות של ללבוש חצאית, לנסוע שעתיים באוטובוס ולהכנס לבית. להכנס לחדרים, כל החוויות הטעונות שיש לי משם. לדבר עם האנשים האלה. ממש לראות אותם. לחבק, לשתות פטל אדום מכוס פלסטיק. לא לדעת איפה בדיוק נמצא כל דבר בבית, אבל את המחבואים הקטנים אני מכירה מצויין. הפחד הזה שהכל יהרס ואני אחזור להיות הילדה הקטנה שנשברת כל מהר ומכל דבר. אני לא סומכת על הדמות הקולית שאני מטפחת. אחד המרצים שלי כתיבה אמר לי פעם שיש לי כתיבה מתאבדת. שאני מאבדת גבולות ונסחפת בתוך כתיבה. אז אולי זה מה שאעשה בסוף השבוע הקרוב. אני מבינה שבלי ה"קפיצה וזהו" זה ישאר לא פתור וימשיך להעיק, וזה מציק נורא. אז אני (אולי) אסע אליהם בסוף השבוע כמה כבר גרוע זה יכול להיות,
שבוע, שבוע שאני מסתובבת עם ההרגשה הקשה והמגעילה הזו. משהו שלא עוזב, לא בעבודה, לא לפני השינה, לא בבוקר שאז בדרך כלל דברים מקבלים פרופרציה וממדים הגיוניים. מאז שעברתי למרכז הרבה דברים הסתדרו לי. בעיקר בראש. זה הצעד הכי חכם שעשיתי. התחברתי לפוסט של אפי מלפני כמה ימים. יש משהו במרכז. אולי באנשים, אולי באווירה או אולי בעובדה שיש לי חנות ירקות מתחת לבית שפועלת 24 שעות שגורם לי להרגיש נעים ובטוח. הייאוש נעשה פה הרבה יותר נוח, לא בגלל שאפסה תקווה, אלא בגלל שנעים להיות פה בודד. אין כח ורצון להתעמק בחפירה האובסיסיבית בגורמים לייאוש, מאידך גם אין מניע שידחוף לשיפור. מצד שני, יש השלמה מתוקה. אולי קצת מרפת ידים, אבל למי אכפת. כבר למעלה משל שה חודשים לא הייתי בבית. לפני שבוע נודע לי שאימי שכבה חולה שבועות ארוכים. ואני עדין לא מוצאת את הכוחות לכפות על עצמי לנסוע לשם. אני פשוט לא מסוגלת. יש איזשהו תהליך אישי שאני עברתי עם ההורים שלי. כיום אחרי הרבה בכי, ניכור, האשמות, מריבות, שקרים והתפייסויות יש בינינו קשר סביר. למרות הרגרסיות הקטנות שגורמות לי לפרץ רגשות עכורים בדרך כלל. הבילבול הזה, עד שאני משיגה איזשהי ישורת איתם, פתאום משומקום משהו קטן מקפיץ אותם וגורם לי לתהות האם אי פעם המחול הפסיכי הזה של קבלה דחיה יסתיים. אני קוראת את מה שאני כותבת וקצת מגחכת. הדרמיטזציה שאני עושה. אפשר לחשוב, לאיזה יוצא אין יחסים מתוסבכים עם ההורים? הגיע הזמן להתנתק מחבל הטבור ההרסני הזה שנקרא ילדות והורים, אין טעם לשקוע בו. הוא גורם מנוון וומייאש שנדון מלכתחילה לכישלון. אין סיכוי לפתור את קשר הגורדי הזה. יותר מידי אמוציות חופפות ומנוגדות בו זמנית, אהבה, שנאה, מרד ודת. זה מה שחשבתי יותר נכון מין מצב שזרמתי אליו. של ניתוק חד צדדי. הפעם לא מתוך כעס ומריבה אלא משהו הרבה יותר מובנה והגיוני של רצון לשמור על שפיות. מה אעשה? המשפחה שלי זו הסריטה שלי. החיבור שלי אליהם כל כך עמוק ומורכב. המנגנונים הטבעיים שלי סיגלו לעצמם הגנה. אז אני מתרחקת. והריחוק המנטלי והגאוגרפי יוצר את הריחוק הרגשי. ופתאום דברים נהיים קלים יותר. כאילו פיתחתי חסינות. אני מרגישה בת-בלי-בית וזו הרגשה נהדרת של שחרור. אני גאה בי שהצלחתי להגיע לאי השקט שלי ומנסה לבנות ולהבנות ממנו. ואז אימא מודיעה לי שהיא חולה כבר כמה שבועות ואני מתרסקת, אבל לא מצליחה לעשות את הפעולות הפשוטות של ללבוש חצאית, לנסוע שעתיים באוטובוס ולהכנס לבית. להכנס לחדרים, כל החוויות הטעונות שיש לי משם. לדבר עם האנשים האלה. ממש לראות אותם. לחבק, לשתות פטל אדום מכוס פלסטיק. לא לדעת איפה בדיוק נמצא כל דבר בבית, אבל את המחבואים הקטנים אני מכירה מצויין. הפחד הזה שהכל יהרס ואני אחזור להיות הילדה הקטנה שנשברת כל מהר ומכל דבר. אני לא סומכת על הדמות הקולית שאני מטפחת. אחד המרצים שלי כתיבה אמר לי פעם שיש לי כתיבה מתאבדת. שאני מאבדת גבולות ונסחפת בתוך כתיבה. אז אולי זה מה שאעשה בסוף השבוע הקרוב. אני מבינה שבלי ה"קפיצה וזהו" זה ישאר לא פתור וימשיך להעיק, וזה מציק נורא. אז אני (אולי) אסע אליהם בסוף השבוע כמה כבר גרוע זה יכול להיות,
