דרכי התמודדות

קתרזיס

New member
:)

סתם ניסיתי לקשט - לא ידעתי שהכותרות כאלו בעייתיות :) כן. לימודי ימימה. אני הולכת לשיעור בשבוע. אלו לא לימודים במובן האקדמי - אלא שיעור פתוח. במקום שבו אני הולכת הוא עולה 20 שקל ומתקיים רק לבנות (רוב לימודי ימימה מתקיימים לבנים ובנות בנפרד - יותר קל להתרכז בדברים האישיים שמציקים ככה), אבל אני יודעת שיש מקומות שהסכום מגיע עד 80 שקל לשיעור. ברשת אפשר בקושי למצוא מידע על ימימה, הלומדים מגיעים דרך חברים... אם תשלח לי את האימייל שלך למסרים, אני אשלח לך את הלינקים שמצאתי בנושא. יכול להיות באמת שהפוסט הקודם לא הבהיר דברים עד הסוף, פשוט כי לא יכולתי לפרט את כל העקרון והדרכים לפתרון, כי זה ארוך מדי, ותהליך ההפנמה והלמידה מתבצע שוב ושוב בכל שיעור. ייתכן שתפוז יאשרו לנו לפתוח פורום ימימה, ושם אפשר יהיה למצוא יותר מידע ואנשים שלומדים.
 

קתרזיס

New member
תלוי עם מה...

אם זו אכזבה, אז אני קודם כל מתכנסת בעצמי איזה יומיים. מעכלת את זה מהתחתית. לפעמים בוכה, לפעמים מגלה שירים מדכדכים חדשים, לפעמים כותבת, לפעמים אוכלת מתוק, ויש פעמים שזה כמעט עובר לידי, אבל משאיר בי נתיב דק וכמעט בלתי מורגש, של צער לתקופה ארוכה יותר... אם זה קושי אחר, עבודה וכו, זה נורא תלוי בחוסן הנפשי שלי באותה תקופה, יש תקופות שהכל קטן עלי. דברים שמשגעים אחרים עוברים עלי בשלווה, ויש תקופות שאני כל כך רגישה שמספיק שמישהו לא יהיה אמפתי כלפי ואני נעלבת לשבוע. לכל הרוחות עם ההורמונים האלו - ואח"כ אומרים שאנחנו לא יציבות!
 

Girl of Pain

New member
לא יודעת... לא נראה שיש לי כזאת...

כשאני בדיכאון אני בד"כ שמה את המוזיקה שאני אוהבת והולכת לעשן. אבל זאת לא הדרך שלי להתמודד- במובן מסויים זה אפילו סוחף אותי יותר לתוך העצב. עדיין לא הצלחתי למצוא דרך התמודדות...
 
להיסחף אל תוך העצב

אני חושבת שמותר. שזו לא בריחה. זה צורך - להרגיש את העצב. להתאבל. ללכת בתוך הכאב. זה הופך לבריחה ולחוסר התמודדות ברגע שלא מרפים מההתנהגות הזו אחרי זמן מה (לא ארוך במיוחד) ואז נוצרת בעיה.
 
למעלה