ארבל מהכרמל
New member
דפנה ואפולו
זהו סיפור המעשה על `אפולו`, אל המוסיקה והשירה, המפורסם בבניו של `זאוס`, ועל `דפנה` שהיתה אהובתו הראשונה ואותה לא שכח מעולם, ולכן ענד זר עלי דפנה לזכרה: באותו היום היתה הרגשתו של `אפולו` טובה במיוחד היה זה לאחר שביצע את מעשהו המזהיר הראשון – הרג מפלצת מבעיתה בשם `פיתון` – נחש שגופו המרעיל כיסה מורד שלם של גבעה, וזאת כאשר אפולו עדיין צעיר וחסר נסיון. `אפולו` נזקק לאלף חיצים כדי להרוג את `פיתון` ולכן נודע כאל הקשתים בנוסף להיותו מוסיקאי ומשורר, אל הרפואה ומנבא עתידות. במצב רוח מאושש זה פסע לו `אפולו` במורדות הר פרנסוס, מקום אהוב על האלים ושם פגש ב`ארוס`, בנה הצעיר של `אפרודיטה`, אלת האהבה, אשר התאמן בקשת וחיצים. `אפולו` התייחס אליו בביטול מהיותו נער בלבד והקניטו: ``לא הייתי רוצה להיות `פיתון` הפוגש אותך מעבר לפינה`` ארוס התרגז ומבטו הארסי גרם ל`אפולו` להרגיעו ב``רק התלוצצתי`` וירד מן הגבעה. `אפולו` שכח ש`אפרודיטה` ובנה היו שוברי לבבות ומוטב שהיה זוכר זאת בטרם הקניט את `ארוס`. `ארוס` פרס כנפיו, עף לפסגת ההר והתיישב לחשוב על נקמה ב`אפולו`. בעוד הוא יושב שם נקרתה בדרכו הנימפה `דפנה` שהתרוצצה בין העצים ואז הבזיק בו הרעיון. `דפנה`, בתו הביישנית של אל נהר טוב לב בשם `פנאוס`, הוותה מקור דאגה לאביה בשל היותה שונה משאר הנימפות – היא היתה מאושרת רק כאשר שיחקה לבדה וגברים לא עניינו אותה. כל נסיונותיו לשדך אותה עלו בתוהו ואף סחטה ממנו התחייבות שלא ינסה לשייך אותה לעולם לגבר כלשהו. `ארוס` ישב והמתין עד ש`אפולו` הגיע לחלקת יער בה שוטטה `דפנה` ואז בחר בשני חיצים: חץ זהב שקצהו חד שכל הנפגע ממנו מתאהב באדם הראשון שרואה והחץ השני שצבעו עמום וחודו עשוי עופרת גורם לנפגע ממנו לשנוא. `ארוס` כיוון ופגע ב`אפולו` בחץ הזהב ואילו ב`דפנה` ירה את חץ העופרת. `אפולו` נשבה ביופיה הפראי וניסה לדבר אליה אבל היא החלה נעלמת בין העצים וככל שזרז צעדיו כך ברחה מהר יותר. היא לא שמה לב לקוצים ואבנים הפוצעים את רגליה, אך לבסוף נחלש כוחה ו`אפולו` השיגה וזרועותיו נכרכו סביבה כמעט וזאת כאשר `דפנה` הגיעה לגדותיו הסוערות של הנהר. ברוב יאושה קראה לאביה: ``אבא זכור הבטחתך הצילני!`` האב ששמע את זעקת בתו מתחת למים, ראה כי רגליה נתפסו בסלעים. היא הניפה את זרועותיה אל על ביאוש וגילתה כי אצבעותיה הצמיחו עלים, ידיה ורגליה התאבנו, נשימתה פסקה והיא החלה לדעוך. כאשר הקיפוה זרועותיו של `אפולו`, גילה שהוא לופת את קליפתו החזקה של שיח בר. האל התייסר במחשבה שתשוקתו גזלה ממנו את אהבתו. `דפנה` הפכה לשיחה דפנה על יד הנהר, קרובה תמיד לאביה. ``עליה יהיו ירוקים תמיד ואני אענוד אותם תמיד ואתלה את נבלי על ענפיה`` נדר `אפולו`.
זהו סיפור המעשה על `אפולו`, אל המוסיקה והשירה, המפורסם בבניו של `זאוס`, ועל `דפנה` שהיתה אהובתו הראשונה ואותה לא שכח מעולם, ולכן ענד זר עלי דפנה לזכרה: באותו היום היתה הרגשתו של `אפולו` טובה במיוחד היה זה לאחר שביצע את מעשהו המזהיר הראשון – הרג מפלצת מבעיתה בשם `פיתון` – נחש שגופו המרעיל כיסה מורד שלם של גבעה, וזאת כאשר אפולו עדיין צעיר וחסר נסיון. `אפולו` נזקק לאלף חיצים כדי להרוג את `פיתון` ולכן נודע כאל הקשתים בנוסף להיותו מוסיקאי ומשורר, אל הרפואה ומנבא עתידות. במצב רוח מאושש זה פסע לו `אפולו` במורדות הר פרנסוס, מקום אהוב על האלים ושם פגש ב`ארוס`, בנה הצעיר של `אפרודיטה`, אלת האהבה, אשר התאמן בקשת וחיצים. `אפולו` התייחס אליו בביטול מהיותו נער בלבד והקניטו: ``לא הייתי רוצה להיות `פיתון` הפוגש אותך מעבר לפינה`` ארוס התרגז ומבטו הארסי גרם ל`אפולו` להרגיעו ב``רק התלוצצתי`` וירד מן הגבעה. `אפולו` שכח ש`אפרודיטה` ובנה היו שוברי לבבות ומוטב שהיה זוכר זאת בטרם הקניט את `ארוס`. `ארוס` פרס כנפיו, עף לפסגת ההר והתיישב לחשוב על נקמה ב`אפולו`. בעוד הוא יושב שם נקרתה בדרכו הנימפה `דפנה` שהתרוצצה בין העצים ואז הבזיק בו הרעיון. `דפנה`, בתו הביישנית של אל נהר טוב לב בשם `פנאוס`, הוותה מקור דאגה לאביה בשל היותה שונה משאר הנימפות – היא היתה מאושרת רק כאשר שיחקה לבדה וגברים לא עניינו אותה. כל נסיונותיו לשדך אותה עלו בתוהו ואף סחטה ממנו התחייבות שלא ינסה לשייך אותה לעולם לגבר כלשהו. `ארוס` ישב והמתין עד ש`אפולו` הגיע לחלקת יער בה שוטטה `דפנה` ואז בחר בשני חיצים: חץ זהב שקצהו חד שכל הנפגע ממנו מתאהב באדם הראשון שרואה והחץ השני שצבעו עמום וחודו עשוי עופרת גורם לנפגע ממנו לשנוא. `ארוס` כיוון ופגע ב`אפולו` בחץ הזהב ואילו ב`דפנה` ירה את חץ העופרת. `אפולו` נשבה ביופיה הפראי וניסה לדבר אליה אבל היא החלה נעלמת בין העצים וככל שזרז צעדיו כך ברחה מהר יותר. היא לא שמה לב לקוצים ואבנים הפוצעים את רגליה, אך לבסוף נחלש כוחה ו`אפולו` השיגה וזרועותיו נכרכו סביבה כמעט וזאת כאשר `דפנה` הגיעה לגדותיו הסוערות של הנהר. ברוב יאושה קראה לאביה: ``אבא זכור הבטחתך הצילני!`` האב ששמע את זעקת בתו מתחת למים, ראה כי רגליה נתפסו בסלעים. היא הניפה את זרועותיה אל על ביאוש וגילתה כי אצבעותיה הצמיחו עלים, ידיה ורגליה התאבנו, נשימתה פסקה והיא החלה לדעוך. כאשר הקיפוה זרועותיו של `אפולו`, גילה שהוא לופת את קליפתו החזקה של שיח בר. האל התייסר במחשבה שתשוקתו גזלה ממנו את אהבתו. `דפנה` הפכה לשיחה דפנה על יד הנהר, קרובה תמיד לאביה. ``עליה יהיו ירוקים תמיד ואני אענוד אותם תמיד ואתלה את נבלי על ענפיה`` נדר `אפולו`.