דפוסי התנהגות
כשמישהו מנבה להתחיל איתי, חיבה או פרלוטט - אני נסוגה . העובדה שאני מרגישה חסרת תוכן, משעממת , בלי תחביבים , בלי היכול לקבל החלטות משלי או להביע דעה , גורמת לי להרגיש שמשהו לא כשורה כבר הרבה שנים... הבעייה שלי היא לא רק עם הבנים , מה שמכשל לא רק את הפוטנציל לזוגיות אלא גם את המעגל החברתי הכושל. כשאני נכנסת לחברה חדשה [למשל בצב"א] היו לי קשיי הסתגלות. או שאני לא מדברת עם אף אחד , או שאני מנסה להתחחבב עם כולם . לא משנה באיזה אופן אני פועלת אני מוצאת את עצמי כל השנים בבדידות נפשית.. אני אתאר לכם מצב , ולפיכך תשפטו: כשהגעתי לשירות הסדיר שלי לפני שנתיים וחצי עם עוד שני בנים שהיו איתי בקורס . נוכחתי לגלות שהם השתלבו במהירות . אני לעומת זאת לא. הבעייה העיקרית שלי שאני לא כך כך מתעניינת באחרים [כיום כן אבל עדיין לא באופן מלא] , ומתרכזת את השיחות עליי.. כשאנשים מספרים עלהחבר שלהם , אני בתור חברה או מכירה אמורה להביע את דעתי. אני מרגישה שאין לי משהו חכם לייעץ ולכן אני שותקת. כך נוצר מצב שאני מסתובבת לבד. במהלך השירות שלי , כשבר הייתי חצי שנה, הגיעו 2 בנות חדשות מה שנתן לי להרגיש נוח יותר . היה לי כייף עם הבנות האלה , כייף להקשיב למה שהן מספרות , אבל כשאני התבקשתי לספר על עצמי . סיפרתי להן שאני דלוקה על מישהו בבסיס [שלא ממש שם עליי] . לבנות האלה נמאס שכל הזמן אני מדברת עליי ועליו , ואמרו לי שאני משעממת וגם סתומה . כמובן שהן התחילו להתרחק ממני . בלי ששמתי לב , הייתי מספרת לכולם על מי שאני דלוקה [מהבסיס סמוך ] על מנת ליצור חברות חדשות . כלום לא עזר לי. ניסיתי להתעניין בהן אבל שוב ושוב הרגשתי תקועה כי אין על מה לדבר . חלק מהבנות הקשיבו ולחלק בכלל לא היה אכפת , והן היו מריצות עליי צחוקים . מלא פעמים שלחו אותי לקב"ן. יום אחד באמת זומנתי לקב"ן בלי רצוני [בטח אחת הבנות הלכה ולכלכה עליי]. כשאמרתי לה שאין לה זכות לשלוח אותי לקב"ן בלי רצוני , היא טענה שאולי הוא יעזור לי , כיוון שהיא מתכוונת להעביר אותי בסיס מחוסר השתלבות במחסנים . עברתי באמת ממחסן ומחסן ועשיתי ראש קטן שאני לא מסוגלת לעבוד כפקידה. בדמעות הלכתי לקב"ן , ומחוסר בררה נאלתי לראות פסיכולוג צבאי. אמרתי לו מראש , שאני לא זאת שיזמה את הפגישה ושאני בסדר גמור . נתתי לקב"ן להתרשם לטובה ממני . אמתרתי לו שהיה לי קשה להסתגל לסביבה אבל עכשיו אני עושה מאמצים . אחר כך , כשיצאתי שאל אותי קצין המחסנים מה אמר קב"ן , עניתי לו שהוא בעצמו לא הבין מה באמת שלחו אותי לשם , שהכל תקין. כתוצאה מכך, כל החיים טענו עד שהשתחררתי שאפילו קב"ן לא עזר לי , ושאני נערת מכ"ם . תמיד חיפשתי תשומת לב . כשבר הייתי מודעת לזה שאני נטולת חברות , עדיין הייתי מסתובבת בין כולם ומדברת הרבה שטויות רק על מת להתחחבב אליהם . כמובן שהמילה "סתומה.." הפכה ללהיט . חודש לפני השיחרור שלי, רגע לפני המטווחים , אחד החיים הוותיקים אמר בקול למה בכלל גייסו אותי לשם. רציתי לבכות אבל התאפקתי. רציתי להרביץ לו . את זה דמיינתי בדמיוני. רציתי לזרוק עליו ההערה אבל לא ידעתי עליו כלוםץ כולם ידעו עליי הכל ואני לא ידעתי על אף אחד כלום. אחד הדברים הכואבים באמת הייה שחיבבתי משיהו אחר בבסיס שלי , שבעצם הכרתי אותו בקורס. הוא תמיד היה נקסםן מהשטויות שאני אומרת . היה מציע לי לצאת איתו, ואני הייתי נלחצת ומנפנפת אותי בפרצופים שכאילו יעזוב אותי. במשך שנתיים ומשהו הוא אמר שנימאס לו ובאמת הוא התחיל לצאת עם מישהי חממודה שאני הייתי מעריצה ועד היום הם חברים. הסיבה שלא הסכמתי להיות חברה שלו היא כי הייתי משעממת ולכל פעם הייתי מדמיינת שאנחנו נפרדים בגלל הסיבה הזאת. אני יודעת שאני כבר משוחררת , ושאני אמורה להביט קדימה אבל הדפוס הזה חוזר על עצמו בכל פעם.
כשמישהו מנבה להתחיל איתי, חיבה או פרלוטט - אני נסוגה . העובדה שאני מרגישה חסרת תוכן, משעממת , בלי תחביבים , בלי היכול לקבל החלטות משלי או להביע דעה , גורמת לי להרגיש שמשהו לא כשורה כבר הרבה שנים... הבעייה שלי היא לא רק עם הבנים , מה שמכשל לא רק את הפוטנציל לזוגיות אלא גם את המעגל החברתי הכושל. כשאני נכנסת לחברה חדשה [למשל בצב"א] היו לי קשיי הסתגלות. או שאני לא מדברת עם אף אחד , או שאני מנסה להתחחבב עם כולם . לא משנה באיזה אופן אני פועלת אני מוצאת את עצמי כל השנים בבדידות נפשית.. אני אתאר לכם מצב , ולפיכך תשפטו: כשהגעתי לשירות הסדיר שלי לפני שנתיים וחצי עם עוד שני בנים שהיו איתי בקורס . נוכחתי לגלות שהם השתלבו במהירות . אני לעומת זאת לא. הבעייה העיקרית שלי שאני לא כך כך מתעניינת באחרים [כיום כן אבל עדיין לא באופן מלא] , ומתרכזת את השיחות עליי.. כשאנשים מספרים עלהחבר שלהם , אני בתור חברה או מכירה אמורה להביע את דעתי. אני מרגישה שאין לי משהו חכם לייעץ ולכן אני שותקת. כך נוצר מצב שאני מסתובבת לבד. במהלך השירות שלי , כשבר הייתי חצי שנה, הגיעו 2 בנות חדשות מה שנתן לי להרגיש נוח יותר . היה לי כייף עם הבנות האלה , כייף להקשיב למה שהן מספרות , אבל כשאני התבקשתי לספר על עצמי . סיפרתי להן שאני דלוקה על מישהו בבסיס [שלא ממש שם עליי] . לבנות האלה נמאס שכל הזמן אני מדברת עליי ועליו , ואמרו לי שאני משעממת וגם סתומה . כמובן שהן התחילו להתרחק ממני . בלי ששמתי לב , הייתי מספרת לכולם על מי שאני דלוקה [מהבסיס סמוך ] על מנת ליצור חברות חדשות . כלום לא עזר לי. ניסיתי להתעניין בהן אבל שוב ושוב הרגשתי תקועה כי אין על מה לדבר . חלק מהבנות הקשיבו ולחלק בכלל לא היה אכפת , והן היו מריצות עליי צחוקים . מלא פעמים שלחו אותי לקב"ן. יום אחד באמת זומנתי לקב"ן בלי רצוני [בטח אחת הבנות הלכה ולכלכה עליי]. כשאמרתי לה שאין לה זכות לשלוח אותי לקב"ן בלי רצוני , היא טענה שאולי הוא יעזור לי , כיוון שהיא מתכוונת להעביר אותי בסיס מחוסר השתלבות במחסנים . עברתי באמת ממחסן ומחסן ועשיתי ראש קטן שאני לא מסוגלת לעבוד כפקידה. בדמעות הלכתי לקב"ן , ומחוסר בררה נאלתי לראות פסיכולוג צבאי. אמרתי לו מראש , שאני לא זאת שיזמה את הפגישה ושאני בסדר גמור . נתתי לקב"ן להתרשם לטובה ממני . אמתרתי לו שהיה לי קשה להסתגל לסביבה אבל עכשיו אני עושה מאמצים . אחר כך , כשיצאתי שאל אותי קצין המחסנים מה אמר קב"ן , עניתי לו שהוא בעצמו לא הבין מה באמת שלחו אותי לשם , שהכל תקין. כתוצאה מכך, כל החיים טענו עד שהשתחררתי שאפילו קב"ן לא עזר לי , ושאני נערת מכ"ם . תמיד חיפשתי תשומת לב . כשבר הייתי מודעת לזה שאני נטולת חברות , עדיין הייתי מסתובבת בין כולם ומדברת הרבה שטויות רק על מת להתחחבב אליהם . כמובן שהמילה "סתומה.." הפכה ללהיט . חודש לפני השיחרור שלי, רגע לפני המטווחים , אחד החיים הוותיקים אמר בקול למה בכלל גייסו אותי לשם. רציתי לבכות אבל התאפקתי. רציתי להרביץ לו . את זה דמיינתי בדמיוני. רציתי לזרוק עליו ההערה אבל לא ידעתי עליו כלוםץ כולם ידעו עליי הכל ואני לא ידעתי על אף אחד כלום. אחד הדברים הכואבים באמת הייה שחיבבתי משיהו אחר בבסיס שלי , שבעצם הכרתי אותו בקורס. הוא תמיד היה נקסםן מהשטויות שאני אומרת . היה מציע לי לצאת איתו, ואני הייתי נלחצת ומנפנפת אותי בפרצופים שכאילו יעזוב אותי. במשך שנתיים ומשהו הוא אמר שנימאס לו ובאמת הוא התחיל לצאת עם מישהי חממודה שאני הייתי מעריצה ועד היום הם חברים. הסיבה שלא הסכמתי להיות חברה שלו היא כי הייתי משעממת ולכל פעם הייתי מדמיינת שאנחנו נפרדים בגלל הסיבה הזאת. אני יודעת שאני כבר משוחררת , ושאני אמורה להביט קדימה אבל הדפוס הזה חוזר על עצמו בכל פעם.
