טוב, אני אענה לעצמי. אבל זה ממש (!) ארוך.
אני מאד מאמינה בשלום, זה הדרך היחידה שלנו לחיות, וממש לחיות, לא רק לשרוד בין אסון לאסון. התחלתי נורא להתעניין בפוליטיקה לפני בערך שנה, בעיקר בזכות אמנים מסוימים ואנשים שהיו בחיים שלי, לפני זה פוליטיקה לא ממש ענינה אותי, ואני מאד שלמה עם מה שאני אומרת... אנחנו חייבים לעשות הכל, הכל, כדי שיהיה סיכוי לשלום, אנחנו לא יכולים להמשיך לחיות ככה. אנשים נהרגים ועד שלא ננסה הכל, זאת אשמתנו. אנחנו חייבים לוותר על שטחים ועל הגולן ועל שטחים שכבשנו ושהיה שתי מדינות לשני עמים. אולמרט חייב לדבר עם אסד, אסור לו לוותר על זה. אני חייבת לצטט משפט מהנאום של דוד גרוסמן בערצת רבין השנה, כי הוא כל כך נכון. (נאום מדהים!) "בדיוק כפי שיש מלחמת "אין ברירה" יש גם שלום של "אין ברירה". כי כבר אין ברירה. אין ברירה לנו ואין ברירה להם. ואל שלום של "אין ברירה" צריך לגשת באותה נחישות ויצירתיות כפי שיוצאים למלחמת אין ברירה. כי אין ברירה. ומי שחושב שיש ברירה, או שהזמן משחק לטובתנו, אינו תופס את תהליכי העומק המסוכנים שאנחנו כבר בעיצומם. ובכלל, אדוני ראש הממשלה, אולי צריך להזכיר לך שוב שאם מנהיג ערבי כלשהו שולח איתות של שלום, ולו הקל והמהוסס ביותר, עליך להיענות לו. עליך לבדוק מיד את כנותו ואת רצינותו. אין לך הזכות המוסרית שלא להיענות לו. אתה חייב זאת למען אלה שמהם תדרוש להקריב את חייהם אם תפרוץ מלחמה נוספת. ". תקשיבו, זה נאום כזה מדהים ואם מישהו ירצה אני אתן ממנו עוד קטעים כי שמרתי אותו. הוא כל כך צודק (דוד גרוסמן), ואולמרט חייב לפנות לאסד ולדבר איתו, ולתת לו הסכם שרק כזה שרק אחרי כמה שנים אסד יקבל את הגולן. זה כל כך חשוב. אני חושבת שנורא קשה להאמין בשלום כי אנשים כבר מתיאשים מזה, אבל אסור לוותר. צריך להביט באנשים שמעבר לחמאס ומעבר לארוגני הטרור, שהגורל שלנו קשור בגורלם אם נרצה ואם לא. הם השותפים שלנו ואיתם אנחנו צריכים לחיות. הם חיים באותו חיים כמונו, וצריך להציע להם אסכם שהוא המקסימום שכל צד יכול ומסוגל להתפשר. אני ממש לא חושבת שכל הערבים אותו דבר, זאת מחשבה שגויה מן היסוד כי זאת כזאת הכללה וזה ממש לא נכון בשום תחום, כי כל אדם הוא שונה. יש המון פלסטינאים שרוצים שלום בדיוק כמו אנשים אצלנו. הייתי בשבת הקודמת בהפנינג ישראלי-פלסטינאי למען השלום, והיו דווקא יותר פלסטינאים מישראלים. היה מעט אנשים אבל האנשים שהיו כן האמינו ורצו בשלום והעדיפו לוותר על וויתרים כואבים למען הסיכוי לשלום.