דמעות של מלאכים
אני יושבת לי במרפסת, מסתכלת בשקיעה, ונזכרת... הרוח מלטפת אותי ליטוף עדין ונעים. עוברת על הפנים שלי, והכתפיים, ומשם לרגליים. יש בה, בשקיעה, משהו מאוד מוכר. אני עוצמת עיניים ונזכרת עם חיוך מוזר. אפילו לא ידעתי למה אני מחייכת. בחמש בבוקר נישקת אותי על הספסל ברחוב. אני ממשיכה לבהות בשקיעה, בגוונים הסגולים. אני זוכרת שחמישה ימים אח"כ נסענו שנינו לים והסתכלנו בשקיעה. אותה שקיעה כמו עכשיו. אני זוכרת שישבנו על החוף וחיבקת אותי... אח..אני חושבת לעצמי, אלו היו ימים טובים שחלפו. אני נזכרת במה שאמרת לי בלילה הראשון שהיינו ביחד. מישהו אי פעם אמר לך שאת מדהימה? ואני מחייכת חיוך מבויש, לא, אף פעם...אז אני אומר לך, את מדהימה. אני זוכרת את שיחת הטלפון ההיא שנמשכה לילה שלם. ובסופה אמרת לי שאתה אוהב אותי. כשהשמש כמעט זרחה. השמיים כבר התחילו להתבהר. כמה שאני אוהבת זריחות. הרוח התחילה להתחזק קצת. והיה לי קר. מעין קרירות נעימה שכזאת. לא ידעתי אם זה נעים לי או מציק לי. השמיים נצבעים לאט לאט בכחול סגול. השקיעה נראית עכשיו כמו ציור בצבעי מים. אני זוכרת את הרגעים היפים שלנו. לעולם לא אשכח. נשכבתי על הבטן ונתתי לרוח ללטף לי את הגב. אני זוכרת שרבנו. ואמרת לי שאתה לא ממש רוצה לדבר איתי. הרוח כבר חזקה. דוקרת אותי בכתפיים וברגליים החשופות. דמעה מתגלגלת מהעין. אני משפילה מבט, ומנמיכה את הראש מעט. אני זוכרת שאמרת שאתה רוצה קצת זמן לחשוב, שלא נהיה ביחד לזמן מה. עוד דמעה זולגת על הלחי. ועוד אחת. הרוח שורקת בחוץ. עננים מתחילים לכסות את השמיים שכבר מזמן החשיכו. אולי כאן, במכתב זה, המקום לומר כמה שאני מתגעגעת. אתה החצי השני, הנפש התאומה, האחד והיחיד. אני אוהבת אותך. אם אי פעם הייתי מאושרת, זה בגלל שאתה עשית אותי כזאת. זוכר שאמרת שאתה אוהב את החיוך שלי? רק אתה יכול לגרום לו להופיע סתם כך...וזה יותר פשוט ממה שזה נראה. מממממ...לשלוח את המכתב או לא?.... אני מתלבטת. בסוף שמתי אותו מתחת לכיסא ושכחתי ממנו. XXX טיפת גשם. ועוד אחת. ועוד ועוד ועוד. אני נשארת במרפסת במכנס קצרצר וגופייה לבנה. בגשם. לאט לאט אני נרטבת. אבל לא אכפת לי. אני מרגישה שזה לא גשם רגיל. זה גשם של אהבה ותשוקה וערגה וכמיהה וכל הרגשות התערבבו בו יחד... פתחתי את הפה וטיפת גשם ירדה לפי. היה לה טעם מתוק. כמו שלו. ולטיפה אחרת היה טעם מלוח כמו של דמעה. טעמתי עוד טיפה והיא הייתה מרה כמו קנאה. או כמו מריבה. זה לא היה סתם גשם רגיל. אלו היו דמעות של מלאכים. ^כשהמלאכים בוכים בעולם אחר, אז בעולם הזה עצוב לנו יותר...^ רציתי להתקשר אליו. ולספר לו על זה. ואח"כ לנשק אותו ולחבק אותו ולהבטיח שאף פעם לא אעזוב אותו, לעולם... אבל פחדתי שלא יקבל אותי. ולא ידעתי למה. פשוט פחדתי. הגשם לאט לאט נחלש. אני נכנסת לחדר, מתפשטת ומתעטפת במגבת גדולה ויבשה. אחרי שהתייבשתי נכנסתי למיטה, עמוק מתחת לשמיכה, ובין הכריות נרדמתי. וחלמתי על מלאכים. היה עצוב לי לראות אותם בוכים בחלום. מלאך אחד אמר לי, שהאהבה תמיד מנצחת. ולכן אם הוא אוהב אותי הוא יחזור אלי. שאלתי איך הוא כל כך בטוח? הוא אמר לי שאין לי מה לדאוג. הוא מסתכל עלינו מלמעלה ובסוף הכל יסתדר. רציתי להאמין לו. קמתי בבוקר. הכנתי קפה עם שניים סוכר. לקחתי למרפסת. עמדתי שעה ארוכה בלי לזוז. נדהמתי ממראה עיניי... לא גשם, עננים או כלום. קשת. XXX |מוקדש לאלון- המלאך השומר שלי|
אני יושבת לי במרפסת, מסתכלת בשקיעה, ונזכרת... הרוח מלטפת אותי ליטוף עדין ונעים. עוברת על הפנים שלי, והכתפיים, ומשם לרגליים. יש בה, בשקיעה, משהו מאוד מוכר. אני עוצמת עיניים ונזכרת עם חיוך מוזר. אפילו לא ידעתי למה אני מחייכת. בחמש בבוקר נישקת אותי על הספסל ברחוב. אני ממשיכה לבהות בשקיעה, בגוונים הסגולים. אני זוכרת שחמישה ימים אח"כ נסענו שנינו לים והסתכלנו בשקיעה. אותה שקיעה כמו עכשיו. אני זוכרת שישבנו על החוף וחיבקת אותי... אח..אני חושבת לעצמי, אלו היו ימים טובים שחלפו. אני נזכרת במה שאמרת לי בלילה הראשון שהיינו ביחד. מישהו אי פעם אמר לך שאת מדהימה? ואני מחייכת חיוך מבויש, לא, אף פעם...אז אני אומר לך, את מדהימה. אני זוכרת את שיחת הטלפון ההיא שנמשכה לילה שלם. ובסופה אמרת לי שאתה אוהב אותי. כשהשמש כמעט זרחה. השמיים כבר התחילו להתבהר. כמה שאני אוהבת זריחות. הרוח התחילה להתחזק קצת. והיה לי קר. מעין קרירות נעימה שכזאת. לא ידעתי אם זה נעים לי או מציק לי. השמיים נצבעים לאט לאט בכחול סגול. השקיעה נראית עכשיו כמו ציור בצבעי מים. אני זוכרת את הרגעים היפים שלנו. לעולם לא אשכח. נשכבתי על הבטן ונתתי לרוח ללטף לי את הגב. אני זוכרת שרבנו. ואמרת לי שאתה לא ממש רוצה לדבר איתי. הרוח כבר חזקה. דוקרת אותי בכתפיים וברגליים החשופות. דמעה מתגלגלת מהעין. אני משפילה מבט, ומנמיכה את הראש מעט. אני זוכרת שאמרת שאתה רוצה קצת זמן לחשוב, שלא נהיה ביחד לזמן מה. עוד דמעה זולגת על הלחי. ועוד אחת. הרוח שורקת בחוץ. עננים מתחילים לכסות את השמיים שכבר מזמן החשיכו. אולי כאן, במכתב זה, המקום לומר כמה שאני מתגעגעת. אתה החצי השני, הנפש התאומה, האחד והיחיד. אני אוהבת אותך. אם אי פעם הייתי מאושרת, זה בגלל שאתה עשית אותי כזאת. זוכר שאמרת שאתה אוהב את החיוך שלי? רק אתה יכול לגרום לו להופיע סתם כך...וזה יותר פשוט ממה שזה נראה. מממממ...לשלוח את המכתב או לא?.... אני מתלבטת. בסוף שמתי אותו מתחת לכיסא ושכחתי ממנו. XXX טיפת גשם. ועוד אחת. ועוד ועוד ועוד. אני נשארת במרפסת במכנס קצרצר וגופייה לבנה. בגשם. לאט לאט אני נרטבת. אבל לא אכפת לי. אני מרגישה שזה לא גשם רגיל. זה גשם של אהבה ותשוקה וערגה וכמיהה וכל הרגשות התערבבו בו יחד... פתחתי את הפה וטיפת גשם ירדה לפי. היה לה טעם מתוק. כמו שלו. ולטיפה אחרת היה טעם מלוח כמו של דמעה. טעמתי עוד טיפה והיא הייתה מרה כמו קנאה. או כמו מריבה. זה לא היה סתם גשם רגיל. אלו היו דמעות של מלאכים. ^כשהמלאכים בוכים בעולם אחר, אז בעולם הזה עצוב לנו יותר...^ רציתי להתקשר אליו. ולספר לו על זה. ואח"כ לנשק אותו ולחבק אותו ולהבטיח שאף פעם לא אעזוב אותו, לעולם... אבל פחדתי שלא יקבל אותי. ולא ידעתי למה. פשוט פחדתי. הגשם לאט לאט נחלש. אני נכנסת לחדר, מתפשטת ומתעטפת במגבת גדולה ויבשה. אחרי שהתייבשתי נכנסתי למיטה, עמוק מתחת לשמיכה, ובין הכריות נרדמתי. וחלמתי על מלאכים. היה עצוב לי לראות אותם בוכים בחלום. מלאך אחד אמר לי, שהאהבה תמיד מנצחת. ולכן אם הוא אוהב אותי הוא יחזור אלי. שאלתי איך הוא כל כך בטוח? הוא אמר לי שאין לי מה לדאוג. הוא מסתכל עלינו מלמעלה ובסוף הכל יסתדר. רציתי להאמין לו. קמתי בבוקר. הכנתי קפה עם שניים סוכר. לקחתי למרפסת. עמדתי שעה ארוכה בלי לזוז. נדהמתי ממראה עיניי... לא גשם, עננים או כלום. קשת. XXX |מוקדש לאלון- המלאך השומר שלי|
