כשתלדי תביני
הכנתי אוכל לילדים, אוכל שלא צריך לחמם אותו, ולהרים עננה בכל השכונה (כמו הטוסטים הטעימים שהכין מישהו בשכונה בשעה עשר בערך). אפילו הכנתי חביתה מבעוד מועד, כי ידעתי שיבקשו, וביקשו. הכנתי מרק עוף למפסקת ולמתחלת, ועוד כל מה שאפשר להכין מתפוחי אדמה וביצים בשעתיים. הקטנה התעוררה בשש וחצי (שמישהו יגלה את זה למי שהחליט על שעון החורף), ובשבע כבר היתה המולה, וארוחה ראשונה. בשלב הזה עוד לא הזיז לי. בארוחה החמישית (כמה הם אוכלים אלה, שיהיו בריאים), כבר הזיז ואף חרה, כי הילד אמר שנמאס לו כבר מהלביבה הזותי. הוא קיבל במקום סלט תפוחי אדמה וביצים. הגדול (5 וחצי), הרביץ תורה בקטנה, הסביר לה (בת שנתיים כאילו?), שאסור לה לצום, וכשהיא תהיה בר מצווה, כלומר בת מצווה (תיקון במקור), היא תקבל טלית ותוכל לצום. אח"כ הוא שאל אם אפשר לראות סרט, הסברנו שהסברנו שלא מדליקים אור או בכלל מפעילים חשמל ביום כיפור, אז הוא החזיר- אז למה מדליקים את השמש? למה באמת? אפשהו בשלבים ההזויים והבילתי נגמרים של הצהריים, הגענו למדף ספרי הבישול, הגעתי לאיזה אחד ישן נושן ומצחיק עם מיונית ושמפיניונים. בהזדמנות אני אביא כאן דוגמיות. אח"כ הלכנו לבית הכנסת של התימנים שהוא הכי קרוב, היתה שם דודה חמודה שכשהשהשתי את הילדים שרבו על הבייגלה, נתנה לי דחיפה קטנה, ואמרה, תעזבי אותם, ילדים צריכים לעשות רעש. הניגון היה שונה ממה שהכרתי. איכשהו חשבתי שזה יהיה דומה לספרדי, והיה ממש אחר. ברובד מסויים זה הזכיר לי את ההגיה האשכנזית בבית הכנסת בבאזל. אחרי ששמעתי אל רחום וחנון בעברית תימנית, התמכרתי. איזה עומק יא אמא. היה קשה לעקוב אחרי התפילה, הילדים ניצלו עד תום את הפריבילגיה השמורה לקטנים, לתזז בין אמא שבעליונים לאבא שבתחתונים. בסוף הצום חילקו עוגות קטנות של חב"ד, שהיו טעימות ומתוקות בביס הראשון בבית הכנסת, ואח"כ בבית אחרי התה והכעכ, נהיה להן טעם של "עוגת-הבית"..