אולי יעניין אותך (ואותכם) גם זה
עם לכתו של ריד נזכרתי בקטע. כשהייתי בתיכון, קניתי בחנות ספרים משומשים עותק של ספר אמריקאי בשם No one waved goodbye. הספר יצא בשנת 1971 ועסק בתופעת מותם-ללא-עת של מוזיקאי רוק: הנריקס, בריאן ג'ונס וג'ניס ג'ופלין - וכן בריאן אפשטיין, המנג'ר של הביטלס. הספר יצא לפני מותו של ג'ים מוריסון. קניתי את הספר בגלל הנושא הסנסציוני ובגלל שעל העטיפה היו תמונות של ג'ופלין והנדריקס, ובגלל שלארץ לא הגיעה אז בכלל ספרות על רוק ובקושי עיתונים. מקור המידע הכמעט-יחיד היה הרדיו.
אנגלית בקושי ידעתי לקרוא אז. מקריאת המבוא/העמוד הראשון, הבנתי שמדובר באסופת מאמרים שיצאה לאור ע"י מגזין ניו יורקי "מחתרתי" בשם Fusion. ציפיתי לכן לכתיבה מתוך תפישת העולם הזו, של תרבות הנגד. הכתיבה היתה ללא ספק לא מיינסטרימית, אך גם ביקורתית כלפי תרבות הרוק כפי שהיתה אז - קו שלא ציפיתי לו. כיום אני יודעת שהכותבים היו - לפחות ברובם - חלק מקליקה ניו יורקית עילאית ומתנשאת שתיעבה את "קליפורניה" ותעשיית המוזיקה תאבת-הקורבנות. אז לא ידעתי זאת.
אחד הכותבים שתרם מאמר לספר, היה לו ריד. באותם ימים, לא ידעתי מיהו בכלל. ז"א, הבנתי מה-byline שמדובר במוזיקאי רוק שהיה באיזו להקה "מחתרתית" - ככלות הכל הם נקראו "מחתרת הקטיפה" - אבל בכך הסתכם כל הידע שלי עליו. המאמר שלו תפס אותי בהפתעה, לפחות ממה שהצלחתי להבין ממנו אז: הוא יצא שם כנגד אורח החיים ה"בוהמי" של אמנים, וכתב בעד חיים מסודרים ומרובעים, של עבודה מ-9 עד 5, משפחה ובטחון כלכלי.
Do people realize that at the age of some of our entertainers are, most people have settled into a lifestyle from which they will reap rewards the rest of their lives? That is security of job and family. Most have found their soul-mate and are busy with one child, if not two, and life seems ordered and with purpose. No strange meanderings for them. That is for lesser or greater or at the very least different mortals from you or I. And yet there is no son more delinquent, no family more in chaos, than the audience which comes to sit at the table of rock. …. Those who hate the 9-to-5 regimen do not know the blessings that it holds. It masters the mind and protects it from itself. It soothes the ego. This is what I do. I have a family and I provide.
זה אמן מחתרתי, זה? שאלתי את עצמי, ודחיתי את המאמר בבוז. ההקשר והניואנסים עברו הרבה מעל ראשי.
רק עם מותו של ריד, קלטתי פתאום מתי הוא כתב את הדברים: בסוף 1970 או תחילת 1971, אחרי שפרש מהוולווטס ולפני שהתחיל את קריירת הסולו שלו. ריד היה כותב קבוע ב-Fusion, שם פרסם דברי שירה עוד באמצע שנות השישים, לפני הוולווטס. בשנת 1970 הוא עבר התמוטטות עצבים, ופרש פתאומית מהלהקה. הוריו באו לאסוף אותו אחרי הופעה, ב-23 לאוגוסט. הוא חזר אתם לביתם – בית ילדותו – בלונג איילנד, חזר לגור בחדרו הישן, והחל לעבוד בעסק של אביו כקלדן, עבור משכורת של 40 דולר לשבוע. הוא הפסיק לקחת סמים ולשתות, החל לראות פסיכיאטר, והחל לצאת עם בחורה יהודיה מבית טוב בשם בטי קרוסטאד, אתה גם התחתן מתישהו (כנראה בסוף 1971 או תחילת 1972).
למרות שהקליט דמואים בביתו, הוא הקפיד במשך תקופה זו לומר לחברים שהוא יתמקד בשירה כתובה בלבד ו"לא יעשה רוקנרול יותר", בשל פחדו מרוחו של דלמור שוורץ, מורו הנערץ מאוניברסיטת סירקוז. שוורץ שנא רוקנרול, ואיים על לו שאם ינגן רוק אזי הוא – דלמור – ירדוף אותו גם אחרי מותו. שוורץ מת ב-1966. (לו המשיך לפחד מרוחו של שוורץ עוד שנים רבות: ראו השיר My House באלבום The Blue Mask, שעוסק בכך). חברים שראו את ריד באותם ימים תארו אותו כאדם כבוי ועצוב, צל של עצמו. ניתן רק לשער שההתכחשות העצמית וההדחקה לא עשו לו טוב.
על רקע זה, קריאה מחודשת במאמר שכתב ל-fusion מעלה דברים מאוד מעניינים (מה גם שמאז ועד היום, האנגלית שלי השתפרה קצת). לא רק האימוץ והאהלהה של אורח החיים הבורגני, המאמר כולו הוא מסה על הלחצים המופעלים על אמני רוק: הקהל שלפעמים אוהב אותך ולפעמים דוחה אותך, הבדידות בדרכים, חוסר הבטחון העצמי. ריד רואה אותם לכאורה כגורמים למותם של ג'ונס, ג'ופלין והנדריקס (אמן אותו העריך), אך התאור שהוא מספק במאמר לאותם אמנים שונה מהפרטים הביוגרפיים הידועים לנו עליהם. ריד כותב כאן על עצמו.
http://www.loureed.nl/Fallen_Knights_Fallen_Ladies1.html
לאחר כמעט שנתיים של הסתגרות, פתאום Loaded החל להמכר בקצב יותר גדול, וריד התחיל לקבל טלפונים עם הצעות להקליט. והשאר כתוב על ספר דברי הימים.
