אתה מבצע סוגתיות
(מונח שהמצאתי בזה הרגע)- אפליה על רקע ז'אנרי.
מג'יימס טיילור, למשל, לא היית דורש לחדול מלהופיע, וזאת אך ורק משום שהוא מנגן פולק-רוק מרדים שאפשר לבצע בגיל 80 כמו בגיל 20. גם משלמה ארצי לא היית דורש לחדול מלהופיע, וחבל. לעומת זאת, אתה מגרש במקל של מטאטא לבית האבות את כל הרוקרים שנתנו את ליבם, גרונם, והצד הפנוי של המיטה בחדר של בית המלון למעריצים ולמעריצות רק משום שהז'אנר שלו הקדישו את חייהם כבר לא תומך ביכולות המוזיקליות המעודכנות שלהם.
עכשיו, בגדול- אתה צודק לגמרי. הענין הוא שכשהמעריץ מגיע להופעה, והמעריץ הוא לכל הפחות בן 30, וגילו יכול להגיע גם עד 60 ועד בכלל. אז כשהמעריץ מגיע להופעה, והוא רואה את גילאן, פייס וכל השאר נראים ונשמעים כמו פארודיה על עצמם, מיד הוא מוצף בזכרונות, וחוזר אל גיל 15-16, ואל הפעמים הראשונות שבהן הוא שמע דיפרפל, וכמה הוא התרגש ב"Child in Time", ואיך למד לבדו לנגן את הריף של "Smoke on the Water", והוא נהיה צעיר שוב, ולו לשעה וחצי, ולא איכפת לו הפארודיה, והעובדה שאין דרך בעולם שאיאן גילאן יכול לשיר את "Child in Time".
אז כנראה שאין דבר כזה "זקן מדי לרו'ק'נרול", וכנראה שאין צורך לעדכן סט ליסט, ואפילו לא את העיבודים המקוריים. זה לא אמנות, זה בידור, וזה שם המשחק, לטוב ולרע. ואגב- גם יצורים קשוחים, ביקורתיים ושנונים כמונו (כל יושבי הפורום) יכולים ליפול בפח הזה, בהינתן אמן ותיק מאד שהם אוהבים מספיק חזק.