אני יכולה לספר אך זה היה
אצלינו ועברו מאז כמה שנים היא היתה בת 4, והיא לא רצת ללכת אליו. ואני מאוד רציתי את השבתות החופשיות שלי יחד עם המון יסורי מצפון על ילדה שסובלת. והיו מקרים שהוא היה בא לקחת אותה והם היו רבים כאן כבר, הולכת לא הולכת, הוא היה נעלב כמו ילד קטן ושוכח מי האבא. והוא היה יוצא מכאן לבד, ואחרי רגע היא היתה מתחרטת, ומתקשרים אליו שיחזור. חודשים רבים כאלה. וכל פעם שהיתה לו חברה עם ילדים הסיפור היה חוזר, היא היתה חוזרת משבת כזאת, נכנסת הביתה נסערת ומודיעה לי שהיא לא הולכת לשם יותר ומספרת לי בבכי את כל מה שאמרו לה ועשו לה. אני מצידי היתי מציעה לה להגיד לאבא שלה כל מה שמפריע לה, לפעמים כתבנו לו מכתב נסיתי לגשר על כל בעיה שהתעוררה במקום לסחוב כעסים. מול כל הפעמים האלה יש המון פעמים אחרות שהיא חוזרת משולהבת עם פנים סמוקות. אני חושבת שבאופן קצת אגואיסטי אני לא ויתרתי לה ולא הסכמתי שלא תלך איתו, שבת של אבא לא היתה עיניין של בחירה לא לו ולא לה. במשך הזמן אבא שלה למד ליצור להם עיניין משותף והיום היא מנהלת את הקשר מול אבא שלה בלי שום קשר אלי. וכשהיא רבה עם הבן של החברה שלו או שכועסים עליה שם היא עדיין מודיעה לי שהיא לא הולכת שלם יותר.