הנה סוג של תאוריה
(אני מצטער אם זה נשמע קצת בסינית)
אנשים נמצאים כל החיים בתנועה קדימה, גם כשזה לא נראה כך. לפעמים נראה שעוברות המון שנים ללא שינוי - אבל תמיד יש שינוי. זה כמו, למשל, הגדול בשיער: הוא כל כך איטי עד שזה נראה שהוא לא גדל. אבל כשרואים מישהו אחרי חודש או חודשיים, מבחינים שהוא כן גדל. ככה גם אנשים: הם גדלים ומשתנים.
להבדיל משיער שגדל בקצב פחות או יותר קבוע, אנשים גדלים בקפיצות. בין קפיצה לקפיצה יש הבשלה, וההבשלה חשובה בתהליך הרבה יותר מהקפיצה. הקפיצה קורית כשההבשלה הושלמה, ואם היא לא תקרה היום, היא תקרה מחר. הפרי הבשל חייב לנשור מהעץ, וזה לא משנה אם יש באותו רגע רוח או לא.
איך זה קשור לזוגיות?
נישואין היא סוג של קפיצה קדימה. לפעמים יש הבשלה, לפעמים ארוכה, לקראת השינוי הזה (נגיד, לדוגמה, חן, למרות שאני לא ממש מכיר אותה). ויש אנשים שעושים את השינוי בלי שהייתה הבשלה, ומצפים שהקפיצה תביא את השינוי - והיא לא עושה זאת!
אבל בכל אופן, אחרי החתונה נקבעה כבר עובדה, ויש ילדים, והחיים הולכים קדימה. וההבשלה ממשיכה. אבל הכיוון משתנה, כי עכשיו המציאות השתנתה. והמשבר הזוגי לא בא מיד. הוא מגיע אחרי ששני בני הזוג עברו תהליכי הבשלה נפרדים.
ועכשיו השאלה היא: מה משרת את ההבשלה שלך - פרידה או המשך הקשר? תחושת האהבה נזילה מאוד. היא יכולה להשתנות מיום ליום - נכון? אבל הדברים העמוקים, החשובים, לא משתנים מיום ליום. מכאן יוצא שהאהבה היא לא מדד מספיק טוב. השאלה האמיתית היא: quo vadis. לאן אתה הולך.
לכן מה שאת צריכה לשאול את עצמך, מעבר למריבות הזוגיות הרגילות, ומעבר לכעס ולמאבקי הכח שיש בכל זוגיות, ומעבר לעייפות ולאכזבה שחייך לא הגיעו לאן שאת רוצה שיגיעו - את צריכה לשאול את עצמך: מה התחנה הבאה שלי? והאם אני רוצה לנסוע איתו?
לסיכום, ולקיצור העניין, זה לא עניין של אהבה, כי אהבה כי היא תחושה נזילה ולא אמינה. זה עניין עקרוני שהשוה תחתונה שלו היא: איתו או בלעדיו.
טיפול זוגי הוא לא קסם. הוא כלי עזר להגיע לאן שממילא רוצים להגיע.