אה, נו, אבל זה חלק מגיל ההתבגרות.
להבין שגם האנשים שאנחנו מעריצים - בין אם זה שחקן, פוליטיקאי או אפילו ההורים שלנו - הם רק בני אדם, ולאו דווקא בני אדם סימפטיים או מושלמים כמו שחשבנו. זו הסיבה שאני נגד איידוליזציות למיניהן - למה אי אפשר פשוט להעריך בן אדם על כישרון שיש לו ולעצור שם? מילא אם מדובר בטינייג'ר, אבל כשאני רואה אנשים בני עשרים ושלושים ולפעמים אפילו ארבעים פלוס שסוגדים בעיוורות למישהו שהם אפילו לא מכירים, אני מוצאת את זה פאתטי מעבר למילים. לו הייתי פוגשת סלב ומגלה שהוא מניאק, לא הייתי מתפלאת. יש להם חיים מחורפנים בלי טיפת פרטיות, כל הזמן מציקים להם, כל הזמן הם קורעים ת'תחת, עוברים מסרט לסרט או מסיבוב הופעות לסיבוב הופעות.. חיים אינטנסיביים ולחוצים כאלה לא הייתי מאחלת לאויב הכי גדול שלי. איך אמרה מה-שמה ב"תהילה"? You want fame - well, fame costs! בשלב מסויים, תאמינו לי שגם לכם היה מתחיל להימאס מכל הילדים המעצבנים האלה שצווחים אליכם ברחוב ומנג'סים בלי סוף שתביאו להם חתימה ועל כמה הם מתיייייייייייים עליכם
אגב, דווקא על אלן תמיד שמעתי רק שבחים - שהוא מקסים ואדיב ותמיד נותן חתימה ומתייחס למעריציו (טוב, מעריצותיו, יותר נכון
) בכבוד - בעיקר כי זה גם מה שהוא מקבל מהם. בכלל, מעניין איך דווקא אלה שמשחקים בעיקר את הבאד גאי - גארי אולדמן, ג'רמי איירונס, אלן ריקמן ושות' - הם אלה שתמיד שומעים שהם ממש סבבה עם המעריצים שלהם. אה כן, מנצ'מע בנות? לא הייתי כאן כבר כמעט שנה
ומצחיק איך ביום אחד הגענו לכותרות...יומיים שלמים שהשאלה הזו יושבת על אש קטנה בעמוד הראשי של הפורומים...חשבתי שהיא כבר לא תגיע לעמוד הראשי בחיים..
