אני הוקפצתי שנתיים -
לא עשיתי א' וב'. סיימתי שנה שעברה תיכון. ישנם כל כך הרבה אספקטים "מקצועיים" משהו שהועלו כאן על ידי כולם כאשר רובם נכונים. אני יכולה לתת לך פשוט את תמצית ההסטוריה שלי
. מקווה כי הדבר יעזור ולו רק במעט בין אם לטווח הקרוב ובין אם לטווח הרחוק... הגעתי לכיתה א' כאשר ידעתי לקרוא לכתוב ומתמטיקה. פשוט ישבתי בשיעורים ולא עשיתי כלום. מרוב שיעמום התחלתי להפריע בכיתה. התייחסתי לכל מטלת בית בביטול והשארתי אותה לדקה ה-90 מכיוון שידעתי כי אצליח בה וכך גם היה. עברתי מבחנים פסיכולוגיים ופסיכוטכניים וביוזמת המנהלת, בסופו של דבר, הוקפצתי לב'. שם קרה אותו הסיפור בדיוק והוקפצתי לג'. כיתה ג' - בהתחלה, כשרק הגעתי כל הילדים התלהבו ממני ומהסיפור שלי ועשו כל מאמץ על מנת להרשים אותי ולהתחבר עימי. הכיתה שלי הייתה מאוד לא מגובשת והיו בה הרבה מקרים של חוסר משמעת. לקראת אמצע השנה החליטה המחנכת שלנו לגבש את כיתתה בכך שתאגד את כולם נגדי. נשמע בלתי אפשרי? לא בכיתה ג'. וכך היה. כולם החלו לנדות אותי. אני, בתור ילדה מאוד קטנה ותמימה, קלה להשפעה שבאה מחינוך לערכים וכבוד ושאר דברים שלא היו קיימים בשלב הזה אצל שאר הילדים, נכנסתי לדכאון והייתי משוכנעת כי משהו בי אינו בסדר. באיזשהו שלב התחלתי להתחבר עם שאר ה"מנודים" ולהתמודד עם כל ההשלכות הרבות של העניין, בחברה. ההנאות שלי אז בחיים נבעו מהחברים המעטים שהיו לי ומקורסים וחוגים מעשירים לילדים באוניברסיטאות וכ'ו. ---> לא בדיוק חיי ילדות מומלצים. חטיבה - הגעתי לשם עם כל היסודי כך שעדיין נשארתי על תקן החנונית המנודה. אך זו הייתה קפיצת מדרגה
הרבה יותר ילדים, וצ'אנס מעולה להתחבר עם אנשים חדשים שלא מכירים את ה"הסטוריה" העגומה. כאן מעגל החברים שלי התרחב משמעותית והתחלתי לפתח אופי אך מכיוון שהסטיגמות של המוזרה והחנונית מהיסודי עוד דבקו בי ומכיוון שעדיין לא חישלתי לעצמי אופי חזק דיו, גם כאן סבלתי יותר מרוב הילדים. תיכון - קפיצת מדרגה רצינית הרבה יותר! הרבה יותר אנשים! הרבה יותר דברים מעניינים! אלו היו השנים הכי טובות שלי. הגעתי לשם כבר עם אופי
לא הייתה לי כל בעיה חברתית, התחברתי עם כולם, הפכתי לפחות מופנמת, למדתי המון דברים (מבחינה חברתית) ולמדתי להסתדר עם דברים קשים יותר. יש איזשהו עניין שעליו תמיד כולם צוחקים בחבר'ה. אצלי זה הגיל. תמיד יורדים עליי שאני קטנה, אבל חוץ מזה - הכל הלך בסדר גמור. אני חושבת כי המקרה שלי הוא מאוד אינדיוידואלי וישנם המון משתנים בסביבה ובילד עצמו אשר יכולים לשנות לחלוטין את התמונה כולה (מחשבה בסגנון ה"מה אם..? ומה אם...?") לגביי - אני יכולה להגיד כי אני מאוד אבל מאוד שמחה כי הוקפצתי. אני לא יכולה לדמיין עצמי מסתדרת מבחינה חברתית כעת עם ילדים בני גילי. עברו עליי הרבה שנים של סבל ודכאון בעקבות ההקפצה, שנים בהם הייתי אמורה להיות נטולת דאגות לחלוטין ולהשען לאחור ולהינות מהילדות שלי. אך למרות הכל, כל הדברים שלמדתי על בשרי היו מעין "קורס מזורז בלקחי החיים" ואני שמחה שלמדתי אותם בריכוז גבוה בשנות הסבל מאשר להגיע לגיל 17-19 למשל וללמוד את זה אז. בגדול, הקופצתי בכיתות הקטנות, בשנים ההתחלתיות ביותר ולכן כל הדברים שעברו כולם עד כה גם אני עברתי, שלב אחר שלב. כך שאני רואה עצמי כבת 19 כעת לכל דבר. ולגבי הטווח הרחוק מאוד
כאמור, סיימתי שנה שעברה תיכון ובשנה הבאה עליי להתגייס. התחלתי השנה ללמוד באוניברסיטה. ניתן לומר כי נפלתי בין הכסאות - תעודת הבגרות שלי התקבלה מאוחר, כמו של כל בוגרי המחזור שלי. דבר אשר הינו קביל אצל כל האוניברסיטאות אך מכיוון שלא הייתה לי כל מסגרת כמו עתודה למשל, כמעט ולא נכנסתי לאף אוניברסיטה גם לא במועד קבלה חריג. אך כעת, כל האופציות פתוחות בפניי מכיוון שאני צריכה לדחות את הגיוס בשנה בלבד על מנת לסיים את התואר ולא ב-3 כמו כולם. עליי לבחור בין עתודה לדח"ש - וזאת כאשר כל דבר אצלי נעשה בעיתו (חוץ מההקפצה לפני המון שנים
), סיימתי תיכון, התחלתי אוניברסיטה ועכשיו צריכה לבחור מה לעשות בצבא. כלומר, שום דבר לא נעשה בעומס רב מדי או במקביל. את עוד פה
? לא, כי חשבתי שנרדמת
... התגובה שלי אינה מאוד ממוקדת למקרה שלך, אך אני מקווה כי הוא נותן לך עוד כיוון להסתכלות על מצב ביתך. ממליצה בחום להקפיץ
, בהצלחה!!
