דיכאון
היי, אני אעדיף להישאר אנונימית ולא לציין את שמי.
אשמח מאוד לעזרה ותמיכה.
אני בת 18 ומתמודדת עם דיכאון קשה.
בילדותי חוויתי בעיות חברתיות, שנים של חרם.
בנוסף היו ועדיין קיימות בעיות במשפחה, אבי קשה ותמיד מזלזל בי וגורם לי להרגיש רע עם עצמי.
אם זה ציון דברים רעים בי, קללות ועוד.
המשפחה המורחבת גם כן כאשר היא לא מתעלמת ממני היא מוצאת דרכים להפוך אותי לקטנה.
הנקודות אור בחיי הם אמי ואחיי אך לא תמיד ניתן לסמוך עליהם ולפעמים הם יכולים גם מאוד לפגוע.
אחרי החרם בילדותי חליתי בסרטן.
כשלבסוף החלמתי הרווחתי המון חברים חדשים והייתי מאושרת.
לאחר מספר מוגבל של חודשים הם איבדו עניין ונטשו אותי.
לאחר הסרטן התגלתה מחלה חדשה שנוצרה בעקבות הטיפולים הכימותרפיים.
המחלה הורסת את מפרקי הגוף וגורמת לכאבים נוראיים בנוסף לבעיות תפקוד.
כך כיום אני בכסא גלגלים וחווה כאבים נוראיים בקרסוליים, ברכיים, יריכיים, כתפיים, מרפקים ועוד.
אני כל הזמן לוקחת כדורים כנגד כאבים שלא עוזרים המון.
אני מרגישה שאני כבר מכורה וכשאני מנסה להוריד במינון זה בלתי אפשרי, בנוסף לכאבים יש תחושה מוזרה שאני חייבת לקחת כדור.
הכאבים מונעים ממני לתפקד וכך יוצא שאני במיטה רוב היום.
יש לי קבוצת חברים אך הם לא מספיק קרובים אישית שאוכל לשתף אותם בהרגשותיי.
כעת הם בצבא ואני רואה אותם במקרה הטוב למשך שעתיים בשבוע.
אני מתבוננת בהם מדברים על דברים פעוטים.
צוחקים, רצים ומדברים.
אני כל כך מייחלת להיות כמוהם שאני מצטרפת לדיבור חסר המשמעות ולהתנהגות השמחה.
אבל זה רק מדכא יותר.
אני לא יכולה ללכת או לרוץ. אני לא יכולה לעמוד. אני לא יכולה ללכת לצבא. אני לא מכירה אנשים חדשים. אני לא שמחה.
כל הימים אני בבית במיטה סובלת מכאבים, לומדת דרך האינטרנט מדי פעם.
כל הזמן רואה בנות בנות גילי ומקנאת בהן כל כך.
הולכת לטיפולים כמה פעמים בשבוע שמותירים אותי כאובה אף יותר מכשהגעתי.
לאחרונה הדיכאון החמיר.
אני מרגישה את הסלידה מעצמי בוערת וגדלה עוד ועוד בתוכי.
כל יום שעובר מתווספת עוד תכונה בי, בין אם חיצונית או פנימית, שאני לא יכולה לסבול.
אני מנסה לשתף את אמי בכך אך אני רק מכאיבה לה.
לאחר שהיא סופגת את כאביי לזמן מה או שהיא בוכה או שהיא צועקת וכועסת עלי.
הגוף שלי מכזיב אותי מכל בחינה אפשרית.
וכעת, אני מרגישה הדבר היחיד שהיה לי, מוחי, מצטרף לגופי.
אני מתרוצצת אבודה. בוכה, צוחקת, מבולבלת.
אני לא יודעת כבר מי אני ומה יעודי.
אנא עזרו לי. זה בלתי נסבל.
היי, אני אעדיף להישאר אנונימית ולא לציין את שמי.
אשמח מאוד לעזרה ותמיכה.
אני בת 18 ומתמודדת עם דיכאון קשה.
בילדותי חוויתי בעיות חברתיות, שנים של חרם.
בנוסף היו ועדיין קיימות בעיות במשפחה, אבי קשה ותמיד מזלזל בי וגורם לי להרגיש רע עם עצמי.
אם זה ציון דברים רעים בי, קללות ועוד.
המשפחה המורחבת גם כן כאשר היא לא מתעלמת ממני היא מוצאת דרכים להפוך אותי לקטנה.
הנקודות אור בחיי הם אמי ואחיי אך לא תמיד ניתן לסמוך עליהם ולפעמים הם יכולים גם מאוד לפגוע.
אחרי החרם בילדותי חליתי בסרטן.
כשלבסוף החלמתי הרווחתי המון חברים חדשים והייתי מאושרת.
לאחר מספר מוגבל של חודשים הם איבדו עניין ונטשו אותי.
לאחר הסרטן התגלתה מחלה חדשה שנוצרה בעקבות הטיפולים הכימותרפיים.
המחלה הורסת את מפרקי הגוף וגורמת לכאבים נוראיים בנוסף לבעיות תפקוד.
כך כיום אני בכסא גלגלים וחווה כאבים נוראיים בקרסוליים, ברכיים, יריכיים, כתפיים, מרפקים ועוד.
אני כל הזמן לוקחת כדורים כנגד כאבים שלא עוזרים המון.
אני מרגישה שאני כבר מכורה וכשאני מנסה להוריד במינון זה בלתי אפשרי, בנוסף לכאבים יש תחושה מוזרה שאני חייבת לקחת כדור.
הכאבים מונעים ממני לתפקד וכך יוצא שאני במיטה רוב היום.
יש לי קבוצת חברים אך הם לא מספיק קרובים אישית שאוכל לשתף אותם בהרגשותיי.
כעת הם בצבא ואני רואה אותם במקרה הטוב למשך שעתיים בשבוע.
אני מתבוננת בהם מדברים על דברים פעוטים.
צוחקים, רצים ומדברים.
אני כל כך מייחלת להיות כמוהם שאני מצטרפת לדיבור חסר המשמעות ולהתנהגות השמחה.
אבל זה רק מדכא יותר.
אני לא יכולה ללכת או לרוץ. אני לא יכולה לעמוד. אני לא יכולה ללכת לצבא. אני לא מכירה אנשים חדשים. אני לא שמחה.
כל הימים אני בבית במיטה סובלת מכאבים, לומדת דרך האינטרנט מדי פעם.
כל הזמן רואה בנות בנות גילי ומקנאת בהן כל כך.
הולכת לטיפולים כמה פעמים בשבוע שמותירים אותי כאובה אף יותר מכשהגעתי.
לאחרונה הדיכאון החמיר.
אני מרגישה את הסלידה מעצמי בוערת וגדלה עוד ועוד בתוכי.
כל יום שעובר מתווספת עוד תכונה בי, בין אם חיצונית או פנימית, שאני לא יכולה לסבול.
אני מנסה לשתף את אמי בכך אך אני רק מכאיבה לה.
לאחר שהיא סופגת את כאביי לזמן מה או שהיא בוכה או שהיא צועקת וכועסת עלי.
הגוף שלי מכזיב אותי מכל בחינה אפשרית.
וכעת, אני מרגישה הדבר היחיד שהיה לי, מוחי, מצטרף לגופי.
אני מתרוצצת אבודה. בוכה, צוחקת, מבולבלת.
אני לא יודעת כבר מי אני ומה יעודי.
אנא עזרו לי. זה בלתי נסבל.
